יום שישי, 20 באפריל 2018

"אחרי מות–קדושים" תשע"ח: קדושה כציר מוסרי

"קדושים תהיו, כי קדוש אני ה' אלוהיכם"

היהודים ידועים במחלוקותיהם הבלתי נגמרות. אנו מכירים הרבה מחלוקות בשיח של ימינו:

צריכת תרבות החולין

לימודי חול

גיוס לצבא

יחס לגויים

יחס למדינה

לימודי תנ"ך

יחס לאמירות חז"ל

דעת תורה

הר המור מול הר עציון

האם ניתן לאפיין את הציר שעליו מתקיימות המחלוקות הללו?

האוסף "מאמרים על יסודות היהדות" של הרב אליעזר ברקוביץ, מהווה עבורי ספר מכונן מבחינה השקפתית. הפרק "על הקדוּשה" הוא אחד החשובים שבו (סיכום שלי ניתן למצוא כאן), ולא פעם אני חוזר אל הנושא הזה שוב. רא"ב כותב בתחילת הפרק כך:

"מאחר שהנביא רואה לנכון להצהיר שה' צבאות הוא קדוש (ישעיהו ו'), יש מקום להניח שאם רוצים לייחס לה' צבאות את התואר "קדוש"... יש לעשות זאת במפורש; לשון אחר: רעיון הקדוּשה כשלעצמו אינו משתמע מן המושג ה' צבאות".

וכך הוא ממשיך ומראה כיצד בתפילת חנה, בנביאים ובתהילים מונגד הטבע המרוחק של אלוהים - ה' צבאות - עם המימד הקרוב שלו - קדוש ישראל:

וַיִּגְבַּהּ ה' צְבָאוֹת בַּמִּשְׁפָּט; וְהָאֵל הַקָּדוֹשׁ נִקְדָּשׁ בִּצְדָקָה

אסכם את עיקר הממצאים של הרא"ב:

  1. למילה "קדוש" יש משמעות המנותקת מכל קונוטציה דתית ספציפית. קדוש הוא זה אשר מקצים אותו, מסמנים אותו, מייעדים אותו, קובעים אותו. הקדוש מובדל מן האחרים, אך גם מיועד למשהו; הוא מסומן, אך למטרה מסוימת, ולכן ייעודו הוא להיות דבר מה עבור דבר מה. להקדיש דבר מה פירושו להוציאו מהקשר אחד ולהעבירו לאחר. לעולם הקדוש הוא "קדוש ל.."
  2. במובן הדתי, "קדוש" הוא מה שהוצא ממסגרת ההתייחסות הרגילה שלו והוּשם במסגרת שבה מקומו של כל דבר נגזר ביחס לאלוהים… חפצים וחיות קדושים הם קדושים משום שנותקו ממקומם "הטבעי" בסדר הדברים הנייטרלי, וניתן להם תפקיד במסגרת תחום השמור לעבודת אלוהים.
  3. הקדוּשה איננה תכונה "אלוהית", ואף איננה הטרנסצדנטיות המיוחסת לו. כאמור, הקדוש אינו רק נבדל אלא גם קרוב לאחר. לכן אצל אלוהים הקדושה הינה קרבה לאדם - אלוהים כביכול פורש מהמוּחלטות והכלליות "הטבעיות" שלו ומתקרב לאדם.

המשתמע מכל הנ"ל הוא שהקדוּשה שייכת למימד הבין אישי והמוסרי ולא המטאפיזי/אונטולוגי. אין בנמצא חפצים או בני אדם קדושים כשלעצמם, אלא אם כן הם נוטלים חלק במאמץ להתקרב לאלוהים באמצעות אורח חיים מתאים. התורה עם חוקיה לא מגלה את הקדושה בעולם אלא יוצרת אותה, בכך שהיא מכווינה את החיים לעבודת אלוהים. אמנם לעיתים זה כרוך בחריגה מסויימת מהחיים הרגילים, אך עדיין היא חלק מהספירה האנושית, ואין כאן מיסטיקה או על טבעיות.

ההבנה הזו עומדת בניגוד לתפיסות אחרות שרואות בקדושה עניין מטאפיזי שעשוי, אך לא בהכרח, להיות גם עוין את חיי החול הנורמליים. לדעתי, ההבדל בין התפיסות הללו עומד גם בשורש חלק מהמחלוקות שמניתי לעייל.

  • אם הקדושה היא על טבעית אז יש מקום לטעון שישראל כעם קדוש לא זקוק ללימודי חול (שהגויים ישרתו אותו).
  • התורה מגינה ולא הצבא, ומה שנראה אחרת זו רק "השתדלות" של מראית עין בלבד.
  • אם התורה מהווה מימד אחר מהמציאות אז לפוסקים יש "דעת תורה" שאין שלאנשים פשוטים, וכל מה שנשאר הוא ציות עיוור.
  • אם הקדושה שייכת למימד אחר אז גיבורי התנ"ך הם אנשי מופת שאין לנו, קרוצי חומר, הבנה בנפילותיהם כביכול.
  • כל אמירות חז"ל הינן אמת לאמיתה כפשוטן, ובטח שכקדושים הם השיגו את כל גילויי המדע.

ברוח יום העצמאות: האם במדינת ישראל קדושה?

אם הקדושה היא תכונה מהותית, אז קשה לומר שהמדינה קדושה. יש בה צללים, ואלו שכן סבורים שהמדינה קדושה, ידבקו בגישה "ממלכתית" כמעט בכל מחיר. לעומת זאת, אם הקדוש איננו מהותי אלא תלוי הקשר, אז גם אם המדינה קדושה, לא כל מעשיה יהיו כאלו וניתן להעביר עליהם ביקורת ואף לסרב פקודה בעת הצורך.

לדעתי המדינה אכן קדושה שכן כמדינת לאום יהודית היא מאפשרת לתרבות היהודית להתפתח ולבוא לידי ביטוי. זהו כמובן לא מצב הכרחי, וייתכן תרחיש שבו המדינה תדכא את הזהות היהודית כמדיניות.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

מבקרים/visitors