טעמי מצוות להלכה

(דיון בהלכה, ולא למעשה) 

בשבת האחרונה, הרב בבית הכנסת העביר שיעור בנושא הדלקת נרות בבית מלון. הוא הזכיר את הקשיים ההלכתיים נובעים מעצם אי יכולת הדלקת נרות בחדר (מטעמים בטיחותיים) והן מההדלקה בלובי בית המלון, שכן בד“כ לא סועדים שם. אם ישנה אפשרות, הכי טוב, כמובן, להדליק בחדר אוכל. 

מכאן עבר הרב לדיון בהדלקת נר חשמלי כנר שבת. והנה, לא מעט פוסקים חשובים (הרב שלמה זלמן אוירבך לדוגמא) התנגדו להדלקה של נורה המחוברת לשקע חברת החשמל. טעמם היה, כך הבנתי, שמדובר בזרם חילופין ולכן הוא לא רציף, וזה נחשב כאילו הנורה מתנתקת ומתחברת כל פעם. הם ראו זאת כסתירה להנחיה של המשנה במסכת שבת פרק ב‘ (“במה מדליקין ובמה אין מדליקין“), שאין להדליק נרות אלא במה שהוא דולק יפה ולא מהבהב. לפיכך הפוסקים העדיפו חיבור לסוללה, שהיא כמו נר. 

כמו כן, אם מדליקים נורה, היא חייבת להיות עם חוט להט שמדמה נר חם ולא פלורסנט שהוא קר יחסית. 

לדעתי קיים קושי לא מבוטל בגישה זו. אמנם אין לי את היכולת להיכנס לשקלא וטריא של ההלכה, ובכל זאת יש להעיר כמה הערות:

• מציאות:
  זרם/מתח החילופין איננו מקוטע. מדובר בתהליך רציף סינוסי, ולכן את ה 0V לא נמשך כלל להגדיר בזמן, אפילו לא אפסי. לכן בד“כ מתייחסים למתח האפקטיבי שהנורה ”רואה“. לפיכך הצרכן הביתי מתייחס אל המתח בשקע כאל 220V, כאשר מדובר למעשה בתנודות מתח של מ 310V ל 310V- חמשים פעם בשנייה.

ליודעי ח"ן: מאחר והתהליך הוא סינוסי, השינוי שלו (dV/dt) הכי גבוה דווקא ב 0V. לכן, גם בתהליך הרציף, בו לא ניתן למדוד נקודה באופן ברור, עדיין רגע ה 0V הכי "קצר".

• דעתו של אדם:
  בהמשך להערה הקודמת: ההלכה מתייחסת לדעתו של אדם רגיל (הדיוט) ולא לתהליכים מיקרוסקופיים או כאלו שקורים בחלקיקי שנייה. השוו, לדוגמא, שאין לחייב אדם לבדוק חרקים עם מיקרוסקופ. לפיכך, אין לאדם להתייחס לתנודות של מתח/זרם החילופין המתרחשות עשרות פעמים בשנייה.

• טעמי המצוות:
  אין זה סוד שאני אמון על הרמב“ם ולשיטתו שלמצוות יש טעם רציונלי-אנושי. אם זה נכון לגבי מצוות מדאורייתא וחוקים שטעמיהן לא מובנים מיד, הרי שזה נכון עוד יותר לגבי מצוות דרבנן שטעמיהן נגלו. כזו היא מצוות הדלקת הנר: 

הדלקת נר בשבת אינה רשות, אם רצה מדליק ואם רצה אינו מדליק; ולא מצוה שאינו חייב לרדוף אחריה עד שיעשנה, כגון עירובי חצרות או נטילת ידיים לאכילה: אלא חובה. ואחד אנשים ואחד נשים, חייבין להיות בבתיהן נר דלוק בשבת. אפילו אין לו מה יאכל--שואל על הפתחים, ולוקח שמן ומדליק את הנר: שזה בכלל עונג שבת הוא. וחייב לברך קודם הדלקה, אשר קידשנו במצוותיו וציוונו להדליק נר של שבת--כדרך שמברך על כל הדברים שהוא חייב בהם מדברי סופרים.
המדליק צריך להדליק מבעוד יום, קודם שקיעת החמה. ונשים מצוות על דבר זה, יותר מן האנשים, לפי שהן מצויות בבתים, והן העסקות במלאכת הבית; ואף על פי כן, צריך האיש להזהירן ולבדוק אותן על כך, ולומר לאנשי ביתו ערב שבת קודם שתחשך, הדליקו את הנר. ספק חשיכה ונכנס השבת, ספק לא נכנס--אין מדליקין. (הלכות שבת פרק ה/ הל' א, ג) 

הטעם הוא ברור, וכפי שהסביר לי פעם רב אחד: בזמנם הבעל היה בשדה כמעט עד השקיעה, בעוד האישה עמלה על הכנות שבת. חכמים חייבו הדלקת הנר כי לא היה ניתן להדליק לאחר כניסת השבת, ואם היה נשכח הרי שהיו נאלצים להעביר את הסעודה הראשונה בחושך – במפח נפש. 

המטרה היא עונג שבת, והאמצעי הוא האור. לא היה מקור אור אחר בזמנם חוץ מהנר. המשנה ואחריה הרמב"ם, מנחים באילו נרות להשתמש על מנת שהאור יהיה יפה ונוח לשימוש. וכך ממשיך הרמב"ם: 

פתילה שמדליקין בה לשבת, אין עושין אותה מדבר שהאור מסכסכת בו…..
שמן שמדליקין בו לשבת, צריך שיהא נמשך אחר הפתילה; אבל שמנין שאין נמשכין אחר הפתילה--כגון זפת, ושעווה, ושמן קיק, ואליה, וחלב--אין מדליקין בהן. ומפני מה אין מדליקין בפתילות שאין האור נתלית בהן, ולא בשמנים שאין נמשכים אחר הפתילה--גזירה, שמא יהיה אור הנר אפל, ויטה אותה, בשעה שישתמש לאורה. 

אמנם, עם הזמן הדלקת נר רגיל הפכה להיות חלק מהווי השבת, וזאת למרות שהבית כולו מואר באמצעות חשמל. אין זה דבר מה בכך, וזה לענ"ד הטעם האמיתי שיש להשתדל להדליק נר לכבוד שבת. אחרי הכל, היהדות איננה רק דת אישית אלא המשפחה והמורשת הן לחם חוקה. 

עם זאת, אני לא סבור, שבשעת הדחק יש לפסול נורות חשמל.

בין חב"ד לרמב"ם (3) – על שפה דתית

עיבוד של דיון ב facebook:

 

לאחרונה ראיתי סרטון של הרב אורי שרקי. זהו פרק 12 בסדרה "בין קבלה לפילוסופיה".

הרב מביא שם את דברי האדמו"ר הזקן, שבפרק ב' בספר התניא הוא מביא, ומעיר,על דברי הרמב"ם בהל' יסוה"ת ב/י. (אני מביא כאן את כל דבריו):

הקדוש ברוך הוא מכיר אמיתו, ויודע אותה כמות שהיא. ואינו יודע בדעה שהיא חוץ ממנו כמו שאנו יודעין, שאין אנו ודעתנו אחד. אבל הבורא--הוא ודעתו וחייו אחד, מכל צד ומכל פינה:  שאלמלא היה חי בחיים ויודע בדעה, היו שם אלוהות הרבה--הוא וחייו ודעתו; ואין הדבר כן, אלא אחד מכל צד ומכל פינה ובכל דרך ייחוד.

נמצאת אומר:  הוא היודע, והוא הידוע, והוא הדעה עצמה--הכול אחד.  ודבר זה--אין כוח בפה לאומרו ולא באוזן לשומעו ולא בלב האדם להכירו, על בורייו.  ולפיכך אומרין "חי פרעה" (בראשית מב,טו; בראשית מב,טז) ו"חי נפשך" (שמואל א א,כו; ועוד הרבה, בצירי), ואין אומרין חי ה' אלא "חי ה'" (שופטים ח,יט; ועוד הרבה, בפתח)--שאין הבורא וחייו שניים כמו חיי הגופות החיים, או כחיי המלאכים.

ועל כך מעיר בעל התניא (פרק ב', בהגהה):

והודו לו חכמי הקבלה כמ"ש בפרדס מהרמ"ק וגם לפי קבלת האר"י ז"ל יציבא מילתא בסוד התלבשות אור א"ס ב"ה על ידי צמצומים רבים בכלים דחב"ד דאצילו' אך לא למעלה מהאצילו' וכמ"ש במ"א שא"ס ב"ה מרומם ומתנשא רוממות אין קץ למעלה מעלה ממהות ובחי' חב"ד עד שמהות ובחי' חב"ד נחשבת כעשייה גופניית אצלו ית' כמ"ש כולם בחכמה עשית:

 

לעניות דעתי, יש משהו לא הוגן בביקורת של המקובלים נגד הרמב"ם. הם לוקחים שפה פילוסופית-דתית ומעתיקים את מושגיה לשפה אחרת.

בראשית תשע"ו (ב)–חטא עץ הדעת כמהפכה חקלאית.

המשך מהרשומה הקודמת.

למרות שסיפור עץ הדעת מהווה משל ומרובה בתוכן סמלי, נראה שש לו רקע (פרה) היסטורי. בשיעור שהעביר בתש"ע, הרב יואל בן נון הראה בצורה די משכנעת שסיפור גן עדן והגירוש ממנו הוא משל למה שקרה במהפכה החקלאית. "עץ הדעת" עצמו, לפי דעה המובאת בחז"ל (מסכת ברכות, מ, ע"א), היה חיטה, והרב בן-נון מזהה אותו עם "אם החיטה". המהפכה החקלאית לא היתה מאורע בודד, אלא תהליך שבעיצומו בויתה החיטה (נעשתה יותר קלה לקצירה וכד), ובסופו חלק גדול מהאנושות עבר מאורח חיים של ציידים-לקטים לחקלאות.

למרות שאינו מזכירו בשמו, הרב בן נון, מסתמך על מקריו של ג'ארד דיימונד, וביניהם "רובים חיידקים ופלדה". דיימונד בילה זמן רב עם חברות שלא עברו את מלוא התהליך החקלאי. בניגוד לחקלאי, הלקטים הסתמכו לקיומם על מגוון רחב יותר של צמחים ובעלי חיים. בין היתר הם נתנו שם לכל צמח וצמח, כדי להבדיל בין אכיל ללא אכיל, ואף רעיל. הרב בן נון רואה בצדק ,לדעתי, ביכולת זו את אותו שיוּם המוזכר בסיפור עץ הדעת, שהיא הכרה של המציאות על פרטיה.

וַיִּצֶר יְ-הוָה אֱלֹהִים מִן-הָאֲדָמָה כָּל-חַיַּת הַשָּׂדֶה וְאֵת כָּל-עוֹף הַשָּׁמַיִם וַיָּבֵא אֶל-הָאָדָם לִרְאוֹת מַה-יִּקְרָא-לוֹ וְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָא-לוֹ הָאָדָם נֶפֶשׁ חַיָּה הוּא שְׁמוֹ.

ועם זאת, הרב בן נון מבין את חטא עץ הדעת בעצם ההכלאה שייצרה את "אם החיטה". לפיכך את ההיגד את ה"כאלוהים" הוא מפרש כמתייחס ליצירתיות (טכנולוגיה) ולאו דווקא למימד המוסרי (בניגוד לרמב"ם ברשומה הקודמת). החטא נעוץ ברצון להיות יצירתי כאלוהים שברא את העולם בפרק א'. ההרחקה מעץ החיים היא, לדידו, אזהרה שבל נתעסק בקוד הגנטי של האדם. ואמנם, ה"דעת" המוזכרת לאחר מכן היא ההתחברות של האדם עם חווה כדי ללדת צאצאים.

אם נבין, כמו הרב אליעזר ברקוביץ, את "אלוהים", כריבונות על האדם, בכל זאת יש לחפש את הבעיה שיצרה המהפכה החקלאית דווקא במישור הערכי וביחסים בין בני אנוש.

פרשת בראשית תשע"ו

דברים שלהלן כבר "מתבשלים" כמה שנים. לאחרונה גם נחשפתי להגותה של חוקרת השפה רבקה שכטר (בלוג שלה), שחידדה לי כמה נקודות.

אֵין אָדָם שַׁלִּיט בָּרוּחַ לִכְלוֹא אֶת הָרוּחַ,
וְאֵין שִׁלְטוֹן בְּיוֹם הַמָּוֶת, וְאֵין מִשְׁלַחַת בַּמִּלְחָמָה,
וְלֹא יְמַלֵּט רֶשַׁע אֶת בְּעָלָיו.
אֶת כָּל זֶה רָאִיתִי וְנָתוֹן אֶת לִבִּי לְכָל מַעֲשֶׂה אֲשֶׁר נַעֲשָׂה תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ,
עֵת אֲשֶׁר שָׁלַט הָאָדָם בְּאָדָם לְרַע לוֹ – קהלת ח'

מי האלוהים?

מהו חטא אדם הראשון, שבגינו גורש מגן עדן?

את הרמז ניתן, לדעתי, למצוא בהבדלי שמות בין פרק א' לפרקים ב' וג' בספר בראשית.

בפרק א' בפרשת הבריאה הבורא נקרא פשוט "אלוהים". כבר עמדנו בעבר (בעקבות הרחבת פירושו של הרב אליעזר ברקוביץ , כאן1, כאן2, כאן3 ),שבשפת המקרא "אלוהים" איננו God, אלא מקור סמכות ומוסר – ולכן בהקשר דתי זהו מושא לסגידה – כלומר, אל אישי. לפיכך השימוש הבלעדי בשם אלוהים בפרק הבריאה אומר דרשני, שכן ראוי היה שיהיה שם י-הוה המתאים ליוצר העולם ומחיהו. לפיכך יש לתת את הדעת לכך שלאורך הפרק הבורא מבצע שיפוט מוסרי:

• וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת-הָאוֹר כִּי-טוֹב וַיַּבְדֵּל אֱלֹהִים בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ.
• וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לַיַּבָּשָׁה אֶרֶץ וּלְמִקְוֵה הַמַּיִם קָרָא יַמִּים וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי-טוֹב.
• וְלִמְשֹׁל בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה וּלְהַבְדִּיל בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי-טוֹב.
• וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת-חַיַּת הָאָרֶץ לְמִינָהּ וְאֶת-הַבְּהֵמָה לְמִינָהּ וְאֵת כָּל-רֶמֶשׂ הָאֲדָמָה לְמִינֵהוּ וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי-טוֹב.
• וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת-כָּל-אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה-טוֹב מְאֹד וַיְהִי-עֶרֶב וַיְהִי-בֹקֶר יוֹם הַשִּׁשִּׁי.

המטרה של הפרק היא להורות שהמוסר והערכים כבר מוטבעים בבריאה, ושמעשה הבריאה הוא הטוב. לא בכדי המציאות היא דיבורו של אלוהים; פניה אל הזולת .לפיכך, הפרשה הזו לא מתעסקת בפיסיקה או מטפיזיקה, אלא במימד המוסרי של המציאות. יש לתת את הדעת שבבריאה אלוהים מפריד בין יסודות שונים (אור וחושך, יבשה וים, מאורות, ימים), וכן נותן שמות: ויקרא אלוהים…

הלכות רמב"ם

בשעה טובה, בשבוע שעבר סיימתי מחזור ראשון של רמב"ם יומי (התחלתי בהלכות שקלים בספר הזמנים). זכיתי ללמוד עם המהדורה המבוארת של "מפעל משנה תורה" (ראו גם כאן), שלדעתי קשה להגזים בחשיבותה. כבודם של הראב"ד והשו"ע במקומם מונח, אך המהדורה מאפשרת גישה בלתי אמצעית לבניין האדיר שהוא בנה. יש מקום להבין את הרמב"ם מתוך הרמב"ם ולהתייחס לענק רוח הזה ולחזונו הכביר להנגיש את התורה כולה לעם.

ומפני זה נערתי חוצני, אני משה בירב מיימון הספרדי, ונשענתי על הצור ברוך הוא, ובינותי בכל אלו הספרים; וראיתי לחבר דברים המתבררים מכל אלו החיבורין, בעניין האסור והמותר והטמא והטהור עם שאר דיני תורה: כולן בלשון ברורה ודרך קצרה, עד שתהא תורה שבעל פה כולה סדורה בפי הכול--בלא קושיה ולא פירוק, ולא זה אומר בכה וזה אומר בכה, אלא דברים ברורים קרובים נכונים, על פי המשפט אשר יתבאר מכל אלו החיבורין והפירושין הנמצאים מימות רבנו הקדוש ועד עכשיו.

עד שיהיו כל הדינין גלויין לקטן ולגדול בדין כל מצוה ומצוה, ובדין כל הדברים שתיקנו חכמים ונביאים: כללו של דבר, כדי שלא יהא אדם צריך לחיבור אחר בעולם בדין מדיני ישראל; אלא יהיה חיבור זה מקבץ לתורה שבעל פה כולה, … לפיכך קראתי שם חיבור זה משנה תורה--לפי שאדם קורא תורה שבכתב תחילה, ואחר כך קורא בזה, ויודע ממנו תורה שבעל פה כולה, ואינו צריך לקרות ספר אחר ביניהם. (הקדמה)

אחד הדברים שהרשימו אותי הוא הגישה המדעית והראיה הרב-דורית של רבנו. לדוגמא, כאשר הוא מבאר את סממני הקטורת, הוא מבין שהעברית בימיו היא שפה שאין לה שימוש מחוץ מבית המדרש. לפיכך הוא טורח להביא את המלים הערביות שיאפשרו זיהוי חד ערכי של הסממנים. לעתיד לבוא.

במובן מסוים, כל הפוסקים (וכבודם במקומם) שבאו אחריו אינם אלא הערות שוליים, והם הרחבות של מנהגים על גבי שלד ההלכה שהרמב"ם יצר. שלוש שנות הלימוד הללו היוו חוויה רוחנית כבירה. להלן כמה הלכות שאימצתי מפאת החשיפה לאורו:

נבואה מחכה לגואל

לפני כמה ימים בסדר הנ"ך היומי קראנו את נבואת גוג ומגוג של יחזקאל (סדר כ"ג):

א וַיְהִי דְבַר־יְהוָה אֵלַי לֵאמֹר. ב בֶּן־אָדָם שִׂים פָּנֶיךָ אֶל־גּוֹג אֶרֶץ הַמָּגוֹג נְשִׂיא רֹאשׁ מֶשֶׁךְ וְתֻבָל, וְהִנָּבֵא עָלָיו. ג וְאָמַרְתָּ כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה, הִנְנִי אֵלֶיךָ גּוֹג נְשִׂיא רֹאשׁ מֶשֶׁךְ וְתֻבָל.
ד וְשׁוֹבַבְתִּיךָ וְנָתַתִּי חַחִים בִּלְחָיֶיךָ, וְהוֹצֵאתִי אוֹתְךָ וְאֶת־כָּל־חֵילֶךָ סוּסִים וּפָרָשִׁים לְבֻשֵׁי מִכְלוֹל כֻּלָּם קָהָל רָב צִנָּה וּמָגֵן תֹּפְשֵׂי חֲרָבוֹת כֻּלָּם. ה פָּרַס כּוּשׁ וּפוּט אִתָּם, כֻּלָּם מָגֵן וְכוֹבָע. ו גֹּמֶר וְכָל־אֲגַפֶּיהָ בֵּית תּוֹגַרְמָה יַרְכְּתֵי צָפוֹן וְאֶת־כָּל־אֲגַפָּיו, עַמִּים רַבִּים אִתָּךְ. ז הִכֹּן וְהָכֵן לְךָ אַתָּה וְכָל־קְהָלֶךָ הַנִּקְהָלִים עָלֶיךָ, וְהָיִיתָ לָהֶם לְמִשְׁמָר. ח מִיָּמִים רַבִּים תִּפָּקֵד בְּאַחֲרִית הַשָּׁנִים תָּבוֹא אֶל־אֶרֶץ מְשׁוֹבֶבֶת מֵחֶרֶב מְקֻבֶּצֶת מֵעַמִּים רַבִּים עַל הָרֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר־הָיוּ לְחָרְבָּה תָּמִיד, וְהִיא מֵעַמִּים הוּצָאָה וְיָשְׁבוּ לָבֶטַח כֻּלָּם. ט וְעָלִיתָ כַּשֹּׁאָה תָבוֹא כֶּעָנָן לְכַסּוֹת הָאָרֶץ תִּהְיֶה, אַתָּה וְכָל־אֲגַפֶּיךָ וְעַמִּים רַבִּים אוֹתָךְ. …

יז כֹּה־אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה הַאַתָּה־הוּא אֲשֶׁר־דִּבַּרְתִּי בְּיָמִים קַדְמוֹנִים בְּיַד עֲבָדַי נְבִיאֵי יִשְׂרָאֵל הַנִּבְּאִים בַּיָּמִים הָהֵם שָׁנִים, לְהָבִיא אֹתְךָ עֲלֵיהֶם. (?)

יחזקאל מנבא תרחיש של מלחמה עתידית בה עמים רבים יעלו על עם ישראל שחזר לארצו. המלחמה תהיה קשה אך גוג ינגף לבסוף. המטרה תהיה קידוש ה' (ולא רק קידוש השם ודוּק):

כב וְנִשְׁפַּטְתִּי אִתּוֹ בְּדֶבֶר וּבְדָם, וְגֶשֶׁם שׁוֹטֵף וְאַבְנֵי אֶלְגָּבִישׁ אֵשׁ וְגָפְרִית אַמְטִיר עָלָיו וְעַל־ אֲגַפָּיו וְעַל־עַמִּים רַבִּים אֲשֶׁר אִתּוֹ. כג וְהִתְגַּדִּלְתִּי וְהִתְקַדִּשְׁתִּי וְנוֹדַעְתִּי לְעֵינֵי גּוֹיִם רַבִּים, וְיָדְעוּ כִּי־אֲנִי יְהוָה.

תורה, עולם קדום ומשה רבנו כפרומתיאוס.

בבלי, שבת דף פח/ע"א:

וְאָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי
בשעה שעלה משה למרום אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה רבש"ע מה לילוד אשה בינינו אמר להן לקבל תורה בא אמרו לפניו חמודה גנוזה שגנוזה לך תשע מאות ושבעים וארבעה דורות קודם שנברא העולם אתה מבקש ליתנה לבשר ודם (תהילים ח) מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו ה' אדנינו מה אדיר שמך בכל הארץ אשר תנה הודך על השמים

זוהי תחילתו של מדרש מפורסם, על איך שהתורה קדמה לעולם ובא משה לקבלה. 974 דורות יחד עם 26 הדורות מבריאת העולם הם אלף דור שנאמר "דבר ציוה לאלף דור (מזמור ק"ה). המעניין הוא שבניגוד לדעה פילוסופית המקובלת, נראה שעל פי חז"ל קיים מימד של זמן עוד לפני בריאת העולם [1]. משמע שהבריאה האמורה בתורה איננה יש מאין [2], אלא תהליכית. כלומר, לפני שהעולם נברא הייתה מציאות אחרת וגם שם הייתה תורה.

המלאכים טוענים שהתורה שייכת לתקופה הקודמת, שאיננה בארץ אלא בשמיים (השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם).

שלושת (העמים) הנבחרים

בסדרי התנ"ך היומי שקראנו בימים האחרונים הסתתרה נבואת ישעיהו הנקראת "משא מצרים" (פרק יט'):

א מַשָּׂא מִצְרָיִם  הִנֵּה יְהוָה רֹכֵב עַל-עָב קַל וּבָא מִצְרַיִם וְנָעוּ אֱלִילֵי מִצְרַיִם מִפָּנָיו  …

יט בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה מִזְבֵּחַ לַיהוָה בְּתוֹךְ אֶרֶץ מִצְרָיִם וּמַצֵּבָה אֵצֶל-גְּבוּלָהּ לַיהוָה.
כ וְהָיָה לְאוֹת וּלְעֵד לַיהוָה צְבָאוֹת בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם כִּי-יִצְעֲקוּ אֶל-יְהוָה מִפְּנֵי לֹחֲצִים וְיִשְׁלַח לָהֶם מוֹשִׁיעַ וָרָב וְהִצִּילָם.
כא וְנוֹדַע יְהוָה לְמִצְרַיִם וְיָדְעוּ מִצְרַיִם אֶת-יְהוָה בַּיּוֹם הַהוּא וְעָבְדוּ זֶבַח וּמִנְחָה וְנָדְרוּ-נֵדֶר לַיהוָה וְשִׁלֵּמוּ.
כב וְנָגַף יְהוָה אֶת-מִצְרַיִם נָגֹף וְרָפוֹא וְשָׁבוּ עַד-יְהוָה וְנֶעְתַּר לָהֶם וּרְפָאָם.  {ס}

כג בַּיּוֹם הַהוּא תִּהְיֶה מְסִלָּה מִמִּצְרַיִם אַשּׁוּרָה וּבָא-אַשּׁוּר בְּמִצְרַיִם וּמִצְרַיִם בְּאַשּׁוּר וְעָבְדוּ מִצְרַיִם אֶת-אַשּׁוּר.  {ס}

כד בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה יִשְׂרָאֵל שְׁלִישִׁיָּה לְמִצְרַיִם וּלְאַשּׁוּר  בְּרָכָה בְּקֶרֶב הָאָרֶץ. 

כה אֲשֶׁר בֵּרְכוֹ יְהוָה צְבָאוֹת לֵאמֹר בָּרוּךְ עַמִּי מִצְרַיִם וּמַעֲשֵׂה יָדַי אַשּׁוּר וְנַחֲלָתִי יִשְׂרָאֵל.

הנבואה מתארת תהליך חניכה קשה שעוברת ארץ מצרים ובסופה (יחד עם אויבתה אשור ) היא הופכת להיות עַם ה'. כמעט כמו ישראל. וכל זה מגיע מאותו נביא שניבא :

וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים נָכוֹן יִהְיֶה הַר בֵּית-יְהוָה בְּרֹאשׁ הֶהָרִים וְנִשָּׂא מִגְּבָעוֹת וְנָהֲרוּ אֵלָיו כָּל-הַגּוֹיִם.  ג וְהָלְכוּ עַמִּים רַבִּים וְאָמְרוּ לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל-הַר-יְהוָה אֶל-בֵּית אֱלֹהֵי יַעֲקֹב וְיֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיו  כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר-יְהוָה מִירוּשָׁלִָם.

יש לזכור שהן מצריים והן אשור היו שקועות באלילות ללא שמץ של נטייה אל המונותאיזם. אך שתיהן היו מעצמות ומוקדי תרבות במזרח הקרוב. נראה שהנביא מזהה אפשרות, שיחד עם ישראל (יותר נכון ממלכת יהודה שכן ממלכת ישראל כנראה כבר הושמדה) שתי המעצמות הללו יהוו מרכז כובד למסר של עבודת ה'.

בניגוד למה שעשוי להשתמע בפי הוגים מאוחרים יותר, הבחירה בעם ישראל איננה בלעדית ולא סתמה את הגולל על האפשרות שגם עמים אחרים יבְחרו וייבָּחרו.

ליודעי ח"ן:  הנבואה היא בשם הוי"ה צבאות, ולכן מתאימה לה החניכה הקשה הכוללת הרס ובנייה מחדש. כך גם הנביא קיווה שיקרה ביהודה לאחר מסע סנחריב ומפלתו. נוצרת הזדמנות שבה כל שלוש המדינות המוכות, מתאחדות תחת השראת המשיח (=חזקיהו) בירושלים ומפיצות את בשורת אברהם בעולם.