יום שני, 30 ביוני 2014

ג' בתמוז–עשרים לפטירת הרבי

במקום אחר כתבתי שראשית צעדי בדת החל במפגש עם שליח חב"ד בבאר שבע (הרב אברהם כהן יבדל"א). אמנם לא נהייתי מיד דתי (ואף פעם לא חב"דניק *) הרי שלעולם לחב"ד שמורה פינה חמה בליבי ועל המדפים בביתי. לימים עברתי לגור ליד בית הכנסת שלו, והתחלתי לפקוד אותו. באחד הערבים שחתי לו שאמנם עברו הרבה שנים, אך הכיפה על ראשי היא בזכותו. ואז הרב אברהם סיפר לי סיפור חסידי שהרבי מלובביץ' זצ"ל סיפר לו:

לבעל שם טוב היו מפגשים תכופים עם אליהו הנביא (שהרי שניהם היו תלמידיו של אחיה השילוני ואכמ"ל). תלמידיו של הבעש"ט ביקשו ממנו לא פעם שיזכה גם אותם ב"גילוי אליהו" אך הוא דחה אותם שוב ושוב.

לבסוף הוא התרצה, ואז ציווה עליהם לחצות את היער שבקרבת מקום ולהגיע אל אחוזה של הפריץ (אציל פולני). באחוזה מתקיימת אסיפת פריצים ועליהם לחכות בסבלנות שהאסיפה תסתיים ואז לחכות לאצילים שיצאו. הפריץ השלישי שיופיע עם הכרכרה שלו – הוא אליהו הנביא!

התלמידים עשו כמצוותו וחיכו עד שהפריצים יצאו. לבסוף יצאו הפריצים עם כרכרותיהם, ואז התלמידים הספיקו להתבונן בפריץ השלישי. הוא היה "ממש" פריץ: שמן, עם שפם ענק, מדושן עונג, לבוש בהוד והדר. התלמידים ניגשו אליו ושאלו:

אדוני הפריץ, האם אתה …

הם לא הספיקו לשאול, שכן הפריץ שאג עליהם ושיסה בהם את כלביו. הם נסו כל עוד נפשם בהם וחזרו אל הבעש"ט מתנשפים ונבוכים. כשסיפרו לו מה שקרה, אמר להם:

מי פוגש את אליהו הנביא וקורא לו "אדוני הפריץ" ?

 


* סבי ז"ל, אף הוא חזר בתשובה בקהילה החב"דית ובאמצעותו נוצר הקשר עם הרב אברהם. למרות השינוי באורח חייו תמיד נשאר ספקן וחוקר (לא נהיה חסיד), ובשאלותיו "הכריח" את הרב אברהם לחפש תשובות לשאלותיו הנוקבות. שנים לאחר מכן, לאחר שסבי נפטר וכשנפגשתי שוב עם הרב, הוא אמר לי שלדעתו סבי היה רוצה שאהיה חסיד. כחצי דקה לאחר מכן חזר בו…

יום שבת, 14 ביוני 2014

כזית

עם סיום ש"ס משניות התחלתי ללמוד ש"ס גמרא ב"חברותא" עם הרב שטיינזלץ. כאן ממש נוגעים ב DNA ובאבולוציה של היהדות וההלכה.

והנה, בפרק שישי של מסכת ברכות, מתקיים דיון על ברכתם של ירקות מבושלים ושלוקים (האם נשארים בברכת "בורא פרי האדמה" או "שהכל נהיה בדברו"). תוך כדי הדיון רבי חייא בר אבא מביא עדות:

אני ראיתי את ר' יוחנן שאכל זית מליח ובריך עליו תחלה וסוף

כהוכחה שפרות וירקות לא משנים את ברכתם לאחר בישול, ר' חייא מעיד שרבי יוחנן סבר שאחרי זית מלוח יש לברך ברכה אחרונה (מעין שלוש).

על כך שואל בהמשך רבי ירמיה את רבי זירא:

רבי יוחנן היכי מברך על זית מליח כיון דשקילא לגרעיניה, בצר ליה שיעורא אמר ליה מי סברת כזית גדול בעינן כזית בינוני בעינן <והא איכא> וההוא דאייתו לקמיה דרבי יוחנן זית גדול הוה דאע"ג דשקלוה לגרעינותיה פש ליה שיעורא דתנן זית שאמרו לא קטן ולא גדול אלא בינוני וזהו אגורי …

רבי ירמיה תמה כיצד רבי יוחנן בירך ברכה אחרונה על זית בודד, שהרי לאחר שהוצא גרעינו הוא כבר לא שיעור "כזית" שמחייב ברכה אחרונה. עונים לו שהיה מדובר בזית גדול, כך שגם ללא גרעין הוא עדיין בשיעור "כזית" שנקבע על פי זית אגורי שהוא זית בינוני.

כך שבהמשך דורשים:

ארץ זית שמן אמר ר' יוסי ברבי חנינא ארץ שכל שיעוריה כזיתים כל שיעוריה סלקא דעתך והא איכא הנך דאמרן אלא ארץ שרוב שיעוריה כזיתים.

בארץ ישראל רוב הזיתים הם 'כזית' – והשיעור נקבע ע"י הזית הארץ-ישראלי המצוי.

המעניין הוא שדיון כזה לא יכול להתקיים בימינו. כל שנה בהלכות פסח מתחדש הדיון האם "כזית" הוא שליש, שני שליש או מצת מכונה שלמה! מה קרה? איך "כזית" שהיה זית ממש, נשתל באדמת ההיסטוריה היהודית וגדל להיות כמעט "כביצה". הנושא נדון בהרבה מקומות ולא הלאה את הקוראים. אביא שניים מהם:

  • ד"ר מרדכי כסלו: כזית - פרי הזית כמידת נפח (תחומין)

  • הרב נתן סליפקין: The Evolution of the Olive

    במקום אחר (ברכות כ/ע"ב) הגמרא כבר התייחסה באופן עקיף לכך שהזית קטן מאוד, והוא שיעור מדרבנן שכן אין בו שביעה:

    דרש רב עוירא זמנין אמר לה משמיה דר' אמי וזמנין אמר לה משמיה דר' אסי אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה רבש"ע כתוב בתורתך (דברים י) אשר לא ישא פנים ולא יקח שחד והלא אתה נושא פנים לישראל דכתיב (במדבר ו) ישא ה' פניו אליך אמר להם וכי לא אשא פנים לישראל שכתבתי להם בתורה (דברים ח) ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלהיך והם מדקדקים [על] עצמם עד כזית ועד כביצה.

    על פי התורה יש לברך ברכה אחרונה (כגון ברכת המזון), רק אם שבעים. והנה, חז"ל קבעו שיעור של כזית כדי לברך את הברכה הזאת. משמע, לפי האגדה 'כזית' ו'כביצה' אינם משביעים ולכן אלוהים מפלה את עם ישראל לטובה.

  • מבקרים/visitors