לע"נ אמי מורתי רחל אברמזון (לבית לויט), בת לדורה (ז"ל) ושמעון יבדל"א (יום פטירתה: י"ח באב)
המסכת, כשמה כן היא, עוסקת בסדרי ברכות ותפילות. והנה, חלק לא מבוטל ממנה עוסק ב"הלכות שולחן".
וכך כותב הרב יואל בן נון:
קיים פער עצום בין הצהרות חגיגיות על נוכחות מלאה של הקב"ה – הנוכח בכל מקום, המהווה את הכל והשולט בכל – לבין הדתיות המקובלת, הקובעת ומצמצמת את נוכחותו לתפילות ולבית הכנסת. בני ישיבות אולי מושכים אותו גם לבית המדרש. אבל החיים הרגילים שוטפים בחילוניותם הסתמית, ולא רק במקומות שאי אפשר לקרוא בהם בשם ה'. על כן אמר פעם אחד מחכמי הקיבוץ הדתי, דב רפל ז"ל, שאין כל טעם לכתוב "שיוויתי ה' לנגדי תמיד" במקום התפילה בבית הכנסת, וראוי לתלות פסוק זה דווקא בחדר האוכל…
בשנים האחרונות, יחד עם השפע המבורך (שהתורה הזהירה מפני סכנותיו בפרק שבו חייבה לברך את ה' על הארץ הטובה), עומדת בסכנה גם ברכת המזון ברוב ימות השבוע – 'לא אכלתי לחם', אומרים מדושנים ועצלים – אוכלים כמו פר ומברכים כמו פרפר, בלי הודאה על הארץ הטובה, בלי יציאת מצרים, בלי ברית ותורה, בלי ירושלים; מרוויחים שלוש דקות, ומפקיעים את מצוות התורה בלב מלא הנאה ושפע. משאירים את ברכת המזון לשבתות בלבד.
ואחר כך שואלים איך מתחברים אל ה' בחיים המחולנים שלנו? לאחר שאנחנו פרקנו מעלינו את עול הברכות שחייבה תורה וקבעו חז"ל??
1. דף ס"ד/א:
ואמר רבי אבין הלוי כל הנהנה מסעודה שתלמיד חכמים שרוי בתוכה כאילו נהנה מזיו שכינה שנאמר (שמות יח) ויבא אהרן וכל זקני ישראל לאכל לחם עם חותן משה לפני האלוהים. וכי לפני אלהים אכלו? והלא לפני משה אכלו. אלא לומר לך כל הנהנה מסעודה שתלמיד חכמים שרוי בתוכה כאילו נהנה מזיו שכינה.
בפסקה הראשונה המובאת לעייל, רבי אבין הלוי, מביא את סעודתו של יתרו כאסמכתא לכך ש"כל הנהנה מסעודה שתלמיד חכם שרוי בתוכה כאילו נהנה מזיו שכינה". אבל, אם בוחנים את הפסוק וההקשר בו הוא מצוטט, מיד מגלים שהוא לא הובא במלואו:
ט וַיִּחַדְּ יִתְרוֹ--עַל כָּל-הַטּוֹבָה, אֲשֶׁר-עָשָׂה ה' לְיִשְׂרָאֵל: אֲשֶׁר הִצִּילוֹ, מִיַּד מִצְרָיִם.
י וַיֹּאמֶר, יִתְרוֹ, בָּרוּךְ ה', אֲשֶׁר הִצִּיל אֶתְכֶם מִיַּד מִצְרַיִם וּמִיַּד פַּרְעֹה: אֲשֶׁר הִצִּיל אֶת-הָעָם, מִתַּחַת יַד-מִצְרָיִם.
יא עַתָּה יָדַעְתִּי, כִּי-גָדוֹל ה' מִכָּל-הָאֱלוהִים: כִּי בַדָּבָר, אֲשֶׁר זָדוּ עֲלֵיהֶם.
יב וַיִּקַּח יִתְרוֹ חֹתֵן מֹשֶׁה, עֹלָה וּזְבָחִים--לֵאלוהִים; וַיָּבֹא אַהֲרֹן וְכֹל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל, לֶאֱכָל-לֶחֶם עִם-חֹתֵן מֹשֶׁה--לִפְנֵי הָאֱלוהִים.
על פי פשט הכתוב, הסעודה לפני אלוהים היא משום שיתרו הקריב זבחים, שדמם מוקרב על המזבח אך רובם נאכל. בדומה לזבח פסח. החלק הראשון, כאמור, מושמט כדי להעביר את המסר שלא הקורבן מנכיח את האלוהים (שכינה) אלא תלמיד חכמים.
יש כאן מהלך שלם, שמאז שחרב המקדש, עבודת האלוהים עוברת אל תלמוד התורה ואל תוככי הבית. המשותף למזבח ולשולחן הוא ההתמודדות עם היצר. במזבח ההתמודדות הייתה עם יצר עבודה זרה (הרגש הדתי) שמאיים להתפרץ, אך יש צורך גם בו בעבודת ה' השלמה. לכן ישנם כל כך הרבה חוקים נוקשים בעבודת המקדש, ולא פעם הקורבן נפסל רק בגלל מחשבה לא נכונה של הכהן. בשולחן מתמודדים עם יצר האכילה, שהוא לכאורה נמוך יותר אך חיוני. בשני היצרים הללו ישנה סכנה בלראות את המעשה כתכלית עצמו ולהתמכר אליו (שמעתי פעם מהרב מוטי אלון שעבודה זרה הינה בלבול בין המטרה לאמצעי).
עם זאת לדעתי, יש בפסוקים יותר משמץ של הסמכתא לרעיון שהשכינה נזקקת לתלמיד חכמים. בפסוקים ט-יב' הרי יש מעבר ברור משם הוויה לשם אלוהים, שהוא נוכחותו (המוסרית) בקרב בני האדם. ואמנם בפסוקי ההמשך רואים שהנוכחות הזאת תלויה במשה:
טו וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה, לְחֹתְנוֹ: כִּי-יָבֹא אֵלַי הָעָם, לִדְרֹשׁ אֱלוהִים.
טז כִּי-יִהְיֶה לָהֶם דָּבָר, בָּא אֵלַי, וְשָׁפַטְתִּי, בֵּין אִישׁ וּבֵין רֵעֵהוּ; וְהוֹדַעְתִּי אֶת-חֻקֵּי הָאֱלוהִים, וְאֶת-תּוֹרֹתָיו.
נוכחות האלוהים תלויה בידיעת חוקותיו – קרי לימוד תורה. הרעיון הזה מובא, לדעתי, בעוד שני מקומות לפחות במסכת:
- דף ח/א:
ואמר אביי מריש הוה גריסנא בגו ביתא ומצלינא בבי כנישתא כיון דשמענא להא דאמר רבי חייא בר אמי משמיה דעולא מיום שחרב בית המקדש אין לו להקב"ה בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה בלבד לא הוה מצלינא אלא היכא דגריסנא. רבי אמי ורבי אסי אף על גב דהוו להו תליסר בי כנישתא בטבריא לא מצלו אלא ביני עמודי היכא דהוו גרסי.
[תרגום: ואמר אביי, בראשונה הייתי לומד בתוך ביתי ומתפלל בבית הכנסת. לאחר ששמעתי את מאמר רבי חייא בשם רבי עולא … אני מתפלל במקום שאני לומד. רבי אמי ורבי אסי, אף על פי שהיו להם 13 בתי כנסת בטבריה, לא התפללו אלא בין העמודים – היכן שלמדו]
-
- דף נד/ב - נה/א:
ואמר רב יהודה שלשה דברים [המאריך בהן] מאריכין ימיו ושנותיו של אדם [ובין היתר] … והמאריך על שלחנו …והמאריך על שלחנו דלמא אתי עניא ויהיב ליה [ = שיבוא עני בתוך הסעודה ויתן לו] דכתיב (יחזקאל מא) המזבח עץ שלש אמות גבוה וכתיב(יחזקאל מא) וידבר אלי זה השלחן אשר לפני ה'. פתח במזבח וסיים בשלחן ר' יוחנן ור' אלעזר דאמרי תרוייהו [= שאמרו שניהם] כל זמן שבהמ"ק קיים מזבח מכפר על ישראל ועכשיו שלחנו של אדם מכפר עליו.
מטרתם של חז"ל הינה להכניס את נוכחות ה' גם לתוך היום יום "המחולן" (כלשונו של הרב בן נון).[1] איך מתמודדים עם יצר האכילה? מעמיסים כללים (ארבע אמות של הלכה) כמו במקדש::
- נטילת ידיים,
- ברכה שלפני,
- מים אחרונים,
- ברכת מזון שלאחרי,
- וזימון [2],
- גמילות חסדים לעניים,
ומעל לכל דרישה שיהיו דברי תורה בשולחן. באבות ג/ד: מובא הקשר ההכרחי בין מזבח לשולחן.
רבי שמעון אומר, שלושה שאכלו על שולחן אחד, ולא אמרו עליו דברי תורה, כאילו אכלו מזבחי מתים, שנאמר "כי כל שולחנות מלאו קיא צואה, בלי מקום" (ישעיהו כח,ח). אבל שלושה שאכלו על שולחן אחד, ואמרו עליו דברי תורה--כאילו אכלו משולחנו של מקום ברוך הוא, שנאמר "וידבר אלי: זה השלחן אשר לפני ה'." (יחזקאל מא,כב).
לפני שנמשיך, נראה שאת המהלך שהתווינו לעייל יש כבר לראות בפרק הראשון של מסכת אבות וכן בירושלמי תענית דף כא, א, בהם מנגידים את דבריו של ראשוני החכמים שהעמיד את הבית השני על תילו הרוחני, לעומת מנהיג (התקיף) העם בדור יבנה שלאחר החורבן:
תמן תנינן שמעון הצדיק היה משירי כנסת הגדולה הוא היה אומר על שלשה דברים העולם עומד:
- על התורה
- ועל העבודה
- ועל גמילות חסדים
שלשתן בפסוק אחד (ישעיהו נא) ואשים דברי בפיך זו תורה ובצל ידי כסיתיך זו גמילות חסדים ללמדך שכל מי שהוא עוסק בתורה ובגמילות חסדים זכה לישב בצילו של הקב"ה. הדא היא דכתיב (תהילים לו) מה יקר חסדך אלהים ובני אדם בצל כנפיך יחסיון. (ישעיהו נא) לנטע שמים וליסד ארץ אלו הקרבנות (ישעיהו נא) ולאמר לציון עמי אתה אלו ישראל. א"ר חיננא בר פפא חוזרני על כל המקרא ולא מצאנו שנקראו ישראל ציון אלא זה ולאמר לציון עמי אתה:
תמן תנינן רבן שמעון בן גמליאל אומר על שלשה דברים העולם עומד:
- על הדין
- ועל האמת
- והשלום
ושלשתן דבר אחד הן נעשה הדין נעשה אמת נעשה שלום א"ר מנא ושלשתן בפסוק אחד (זכריה ח) אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם:
אחד ההבדלים בין הבית השני לראשון הוא תפוצתה של התורה בין כל שכבות העם (היו מתונים בדין, והעמידו תלמידים הרבה, ועשו סייג לתורה). המהלך הזה הוא שאפשר את מה שהבאנו בהערה [1]. [3].
לדעתי יש כאן הקבלה:
- התורה ולימודה הפכו לדין – הלכה פסוקה (ולאו דווקא מתונה), וכך משתמע מדרכו של רשב"ג במסכת ובפעולתו התקיפה נגד חכמים "סוררים" כגון רבי יהושע ורבי אליעזר.
- את העבודה בבית המקדש החליפה האמת – והיא ההתמדה והנאמנות בעבודה שמחוצה לו. היא נובעת מהרצון להגיע לאותו דין.
- השלום מחליף את גמילות החסדים – והוא להכיל ולחבר את כל העם תוך כדי צמצמום המחלוקות. בעוד גמילות חסדים היא פתיחות כלפי האחר והבנת דבריו, השלום עשוי להיות מושג גם בכפייה.
עד כה ראינו כיצד ת"ח מקיימים את הדין (אלוהים) ואת האמת המחליפים את העבודה במקדש. והיכן השלום?
נראה את עצתו של יתרו למשה שכנראה עמדה מול עיניו של רשב"ג:
יט עַתָּה שְׁמַע בְּקֹלִי אִיעָצְךָ וִיהִי אֱלוהִים עִמָּךְ הֱיֵה אַתָּה לָעָם מוּל הָאֱלוהִים וְהֵבֵאתָ אַתָּה אֶת-הַדְּבָרִים אֶל-הָאֱלוהִים. כ וְהִזְהַרְתָּה אֶתְהֶם אֶת-הַחֻקִּים וְאֶת-הַתּוֹרֹת וְהוֹדַעְתָּ לָהֶם אֶת-הַדֶּרֶךְ יֵלְכוּ בָהּ וְאֶת-הַמַּעֲשֶׂה אֲשֶׁר יַעֲשׂוּן.
כא וְאַתָּה תֶחֱזֶה מִכָּל-הָעָם אַנְשֵׁי-חַיִל יִרְאֵי אֱלוהִים אַנְשֵׁי אֱמֶת שֹׂנְאֵי בָצַע וְשַׂמְתָּ עֲלֵהֶם שָׂרֵי אֲלָפִים שָׂרֵי מֵאוֹת שָׂרֵי חֲמִשִּׁים וְשָׂרֵי עֲשָׂרֹת. כב וְשָׁפְטוּ אֶת-הָעָם בְּכָל-עֵת וְהָיָה כָּל-הַדָּבָר הַגָּדֹל יָבִיאוּ אֵלֶיךָ וְכָל-הַדָּבָר הַקָּטֹן יִשְׁפְּטוּ-הֵם וְהָקֵל מֵעָלֶיךָ וְנָשְׂאוּ אִתָּךְ.
כג אִם אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה תַּעֲשֶׂה וְצִוְּךָ אֱלֹהִים וְיָכָלְתָּ עֲמֹד וְגַם כָּל-הָעָם הַזֶּה עַל-מְקֹמוֹ יָבֹא בְשָׁלוֹם.
2. מהו שלום?
אמר רבי אבין הלוי הנפטר מחברו אל יאמר לו לך בשלום אלא לך לשלום שהרי יתרו שאמר לו למשה (שמות ד) לך לשלום עלה והצליח. דוד שאמר לו לאבשלום (שמואל ב טו) לך בשלום הלך ונתלה: ואמר רבי אבין הלוי הנפטר מן המת אל יאמר לו לך לשלום אלא לך בשלום שנאמר (בראשית טו) ואתה תבא אל אבותיך בשלום.
לכאורה, רבי אבין מבדיל בין סגנון לשונות. כביכול "לך בשלום" נאמר למתים, אך לחיים הם רעים. ועם זאת, הברכה שאמר הקב"ה לאברהם בברית בין הבתרים הייתה בעודו בחיים:
וְאַתָּה תָּבוֹא אֶל-אֲבֹתֶיךָ, בְּשָׁלוֹם: תִּקָּבֵר, בְּשֵׂיבָה טוֹבָה
וכך גם ראינו את ברכתו של יתרו למשה שהמטבע הלשון בה הוא "תבוא בשלום".
לעניות דעתי, "בוא בשלום" היא מטבע לשון שכוללת בתוכה סופיות ותכלית. יש לומר אותה כאשר עומדת אחדות דעים (שלום) לנגד עיני המברך והמתברך. אבשלום רימה את דוד והכין לו מלכודת (הוא היה איש של משפט אך לא של אמת). לכן, הברכה "בשלום" נהפכה לקללה עבורו.
ז וַיְהִי, מִקֵּץ אַרְבָּעִים שָׁנָה; וַיֹּאמֶר אַבְשָׁלוֹם, אֶל-הַמֶּלֶךְ, אֵלְכָה נָּא וַאֲשַׁלֵּם אֶת-נִדְרִי אֲשֶׁר-נָדַרְתִּי לַיהוָה, בְּחֶבְרוֹן. ח כִּי-נֵדֶר נָדַר עַבְדְּךָ, בְּשִׁבְתִּי בִגְשׁוּר בַּאֲרָם לֵאמֹר: אִם-ישיב (יָשׁוֹב) יְשִׁיבֵנִי ה' יְרוּשָׁלִַם, וְעָבַדְתִּי אֶת-ה'. ט וַיֹּאמֶר-לוֹ הַמֶּלֶךְ, לֵךְ בְּשָׁלוֹם; וַיָּקָם, וַיֵּלֶךְ חֶבְרוֹנָה.
לכן, כאשר אין יודעים את המטרה הסופית של הזולת יש לברך "לשלום". וכך הוא המצב עם רוב החיים עלי אדמות, שלא חיים על פי תכלית מוגדרת. מכאן ש"בשלום" מגלם את המטרה של המשפט ואמת אצל יתרו וכן אצל רשב"ג. ואמנם הקטעים הבאים מדברם על התקדמותם ומטרתם של תלמידי חכמים. יש לשים לב שגם כאן השכינה נקראת אלוהים.
אמר רבי לוי בר חייא היוצא מבית הכנסת ונכנס לבית המדרש ועוסק בתורה זוכה ומקבל פני שכינה שנאמר (תהילים פד) ילכו מחיל אל חיל יראה אל אלוהים בציון.
אמר רבי חייא בר אשי אמר רב תלמידי חכמים אין להם מנוחה לא בעולם הזה ולא בעולם הבא שנאמר ילכו מחיל אל חיל יראה אל אלהים בציון:
והנה, גם כאן אנו מוצאים את מלה "ציון" שלעייל ציינה את ישראל במעמד רם שכולל את עבודת המקדש אליבא דשמעון הצדיק. מכאן נוכל להבין שהמטרה (השלום) המדוברת זהה תיקון העולם וגאולתו [4].
אמר רבי אלעזר אמר רבי חנינא תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם שנאמר (ישעיהו נד) וכל בניך למודי ה' ורב שלום בניך אל תקרי בניך אלא בוניך (תהילים קיט) שלום רב לאוהבי תורתך ואין למו מכשול (תהילים קכב) יהי שלום בחילך שלוה בארמנותיך (תהילים קכב) למען אחי ורעי אדברה נא שלום בך (תהילים קכב) למען בית ה' אלהינו אבקשה טוב לך (תהילים כט) ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום:
למרות שהמזבח הוחלף בשולחן, הרי המטרה היא כן להפוך אותו חזרה למזבח, ושבו מוגשים זבחים (שלמים) ויחד איתם דברי תורה של תלמידי חכמים. וכך כתוב בזהר פר' ויקרא, קסד, על פסוק משיר השירים:
ובואי תימן, אלו הם שלָמים הנשחטים בדרום, החסד, ימין, משום שהם שלום של העליונים ותחתונים, שהקרבת השלמים ממשיכה שלום ושלמות. ושלמים הוא לשון שלום ושלמות. ואלו הם השלמות של רוחות העולם, שלמות של הכל מצד האמונה, המלכות. והשלמים, משום שהם שלום הכל, הבעלים אוכלים מהם ונהנים מהם. כי שלום הוא לו ולכל העולם במדרגה אחת. חטאות ואשמות נאכלים לכהנים בלבד. ולא לבעלים, משום שהכהנים עומדים לכפר עליהם ולהעביר חטאם. ומכל הקרבנות לא חביבים להקב"ה כמו השלמים, משום שעושים שלום בעליונים ותחתונים.
ורש"י על שמות כ/כ"א:
שהמזבח מטיל שלום בין ישראל לאביהם שבשמים לפיכך לא יבא עליו כורת ומחבל
ומסיימת המסכת:
למען בית ה' אלהינו אבקשה טוב לך (תהילים כט) ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום:
הערות
הואיל והווית הגוף בריא ושלם, מדרכי ה' הוא, שהרי אי אפשר שיבין או יידע, והוא חולה--צריך אדם להרחיק עצמו מדברים המאבדין את הגוף, ולהנהיג עצמו בדברים המברים המחלימים;
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה