יום שלישי, 25 באוקטובר 2011

פרשת בראשית תשע"ב - פירוש הרמב"ן

למרות שכבר מזמן רציתי ללמוד את פירוש הרמב"ן לתורה, הרי שבקריאת ספרם של הרבנים סבתו וליכטנשטיין כבר גמרתי אומר לעשות זאת – מיד עם תחילת מחזור הפרשות החדש. הרב אומר שם כך:
הרמב"ן בשבילי הוא דמות אדירה לפי כל קנה מידה. כמובן, אני יודע, יש גם גדולי עולם אחרים, אבל את הרמב"ן אני מעריץ. אמרתי פעם, בשעה שלימדתי רמב"ן בישיבה, ואני אומר זאת גם היום, לו היה אבד הספר "מורה נבוכים", היה זה הפסד אבל לא כביר; עם ישראל היה מחזיק מעמד. אבל אם פירושו של הרמב"ן לתורה היה הולך לאיבוד, אני מרגיש שהייתה קטסטרופה.[ !!!]
עד כה ראיתי שתי מגמות לפירושו לתורה:


גילוי סודות התורה

הפירוש מזכיר את "מורה נבוכים" לרמב"ם במטרת חיבורו. שני ההוגים ראו צורך דחוף להפיץ את סודות התורה  (מעשה בראשית ומעשה מרכבה) לקוראים שכן זה מה שעשוי לסלק דעות שגוית, אך האיסור הקדמון לעשות זאת (ממסכת חגיגה י"א/ב) מאפשר להם להעביר רמזים בלבד (ראשי פרקים). השוו:

רמב"ם (פתיחה למו"נ):
אדם נבון לא ידרוש ממני, ולא יצפה, שבהזכירי עניין מסוים אשלים אותו, או שכאשר אתחיל לבאר משמעותו של משל מן המשלים אמצה את כל הנאמר באותו משל…
בחיבורינו ההלכתיים ביארנו משהו מעניין זה והעירונו על עניינים רבים. הזכרנו שם שמעשֹה בראשית הוא חוכמת הטבע, ומעשה מרכבה הוא חוכמת האלוהות. הסברנו את דבריהם [של חז"ל: אין דורשין בעריות בשלושה, ולא במעשֹה בראשית בשניים,] ולא במרכבה ביחיד אלא אם כן היה חכם ומבין מדעתו... מוסרין לו ראשי הפרקים.
לכן אל תדרוש ממני כאן אלא ראשי הפרקים. ואפילו התחלות אלה אינן מסודרות בספר זה ולא רצופות, אלא מבודדות ומעורבות בעניינים אחרים שברצוני להבהירם. שכן כוונתי שהאמיתות תופענה מבעד לראשי הפרקים ושוב תיסתרנה, כך שלא ננגד את המטרה האלוהית, שאי-אפשר לנגדה, אשר הסתירה את האמיתות המיוחדות להשׂגת האל מפני המון האנשים, שנאמר: סוד ה' לִיראיו (תהלים כ"ה, 14).
הרמב"ם שהרחיב לדבר על עניין הסודות מודיע מראש שספרו אזוטרי ועל הקורא לנסות ממש לעמול לפענח ולגלות את דעותיו ה"אמתיות" הצפונות בו - ע"י שימת לב לסתירות וקשרים סמויים בין הפרקים השונים (כידוע, הפענוח מעסיק חוקרים כבר למעלה מ 750 שנה).
רמב"ן (בראשית א/א):
ויש לשאול בה: כי צורך גדול הוא להתחיל התורה ב"בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים", כי הוא שורש האמונה; ושאינו מאמין בזה וחושב שהעולם קדמון, הוא כופר בעיקר ואין לו תורה כלל.
והתשובה: מפני שמעשה בראשית – סוד עמוק, אינו מובן מן המקראות, ולא יוודע על בוריו אלא מפי הקבלה עד משה רבינו מפי הגבורה, ויודעיו חייבין להסתיר אותו. לכך אמר רבי יצחק שאין להתחלת התורה צורך ב"בְּרֵאשִׁית בָּרָא", והסיפור במה שנברא ביום ראשון ומה נעשה ביום שני ושאר הימים, והאריכות ביצירת אדם וחוה, וחטאם ועונשם, וסיפור גן עדן וגירוש אדם ממנו, כי כל זה לא יובן בינה שלימה מן הכתובים. וכל שכן ספור דור המבול והפלגה, שאין הצורך בהם גדול. ויספיק לאנשי התורה בלעדי הכתובים האלה, ויאמינו בכלל בנזכר להם בעשרת הדברות (שמות כ י): "כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה ה' אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ אֶת הַיָּם וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בָּם וַיָּנַח בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי", ותישאר הידיעה ליחידים שבהם הלכה למשה מסיני, עם התורה שבעל פה…
ואי אפשר להאריך בפירוש זה העניין במכתב, והרמז רב הנזק, כי יסברו בו סברות אין בהם אמת. אבל הזכרתי זה לבלום פי קטני אמנה מעוטי חכמה, המלעיגים על דברי רבותינו.
מדברי הרמב"ן, נראה שברצף דיונו על מעשה בראשית הוא כולל אף את סיפור המבול ומגדל בבל שלדידו אף לתוכם נמשכים סודות בראשית. לכן ניתן להבין שתוכנם הוא לא היסטורי בלבד ויש מקום לדרוש (על פי מסורת בע"פ) ולהוציא מפשוטם חלק מהפרטים הנמסרים שם (נכון לכתיבת מלים אלו לא קראתי את פירושו שם).
האם גם פירוש הרמב"ן הוא ספר אזוטרי כמו ה"מורה"? על פניו לא נראה כך. הוא קיצר את הדיון בסודות, ועד כה הוא לא הבטיח לצפון סודות בפירושו, אלא הוא מצביע עליהם ומיד נותן רמזים. לדוגמא:
וזהו שאמר (אדם הראשון) "זאת הפעם" כלומר הפעם הזאת מצאתי עזר לי שלא מצאתי עד הנה בשאר המינים כי היא עצם מעצמי ובשר מבשרי וראוי שתקרא בשמי ממש כי נוליד זה מזה ובמלת "זאת" סוד יודע מדברינו בפרשת וזאת הברכה אם יברכני צורי להגיע שם ולכך החזיר "כי מאיש לקחה זאת" והבן.
ויבא קין מפרי האדמה מנחה לה' והבל הביא גם הוא. הבינו האנשים האלה סוד גדול מהקרבנות והמנחות וכן נח ורבותינו אמרו (ע"ז ח) שגם אדם הראשון הקריב שור פר וזה יחסום פי המבהילים בטעם הקרבנות ועוד ארמוז בו עיקר גדול ברצון הקב"ה

פירוש מדעי-עדכני לתורה


לכל אורך הפירוש הוא מתפלמס על רש"י, הראב"ע ורד"ק. הוא מודה להם כאשר פירושם נראה לו, ועם כל זאת, הוא לא פעם מציע פירוש משלו. למרות סודות התורה שנזכרו לעייל פירושו לפרק שואף לפשט של הכתוב:
ועתה שמע פירוש המקרא על פשוטו נכון וברור. הקב"ה ברא כל הנבראים מאפיסה מוחלטת… והוא החומר הראשון, נקרא ליוונים "היולי". ואחר ההיולי לא ברא דבר, אבל יצר ועשה, כי ממנו המציא הכל והלביש הצורות ותיקן אותן….
…וכבר נודע כי היסודות הארבעה – מקשה אחת, והעמוד שלה הוא עיגול הארץ. והמים מקיפין על הארץ, והאוויר מקיף על המים, והאש מקיף על האוויר. ואמר הכתוב כי הארץ לבשה צורה, והיה האש מקיף למעלה על המים והעפר המעורבים, והרוח מנשבת ותיכנס בחושך ותרחף על המים.
אמנם הוא נסמך לעיתים על מדרש רבי נחוניא בן הקנה (ספר הבהיר), שעד כה, מתוך המובאות מתוכו, לא הכיל מושגים ישירים מהמדע הביניימי. לכן, למרות שתוכן פרק א' אמור להיות אזוטרי ומובן אך ורק לבעלי המסורת אמיתית שעברה בע"פ מסיני, הרמב"ן מציע פירוש "פשטי" ומתבסס על מדע של זמנו.


מדוע?

לדעתי, הפירוש הוא מבוא זהיר לקבלה.
כידוע בתקופתו של הרמב"ן הקבלה החלה להתפשט בחוגים לא מעטים בספרד. לא בלתי נמנע שהיא משכה לא מעט "סקרנים" (כמו היום…) גילוי מעט סודות (אמנם סודות של ממש עם כל האיסורים?) אמור להשביע חלק מאותה סקרנות, אך באותה מידה, יש לתת לאותם אנשים פירוש מושכל ומתאים לזמנם שמחבר את התורה עם הידע העדכני. הפירוש מהווה מעין "ראשי פרקים" שרק אחרי לימודו מותר להמשיך ולהיכנס בשער תורת הנסתר.

יום חמישי, 13 באוקטובר 2011

על פרדיגמות: בין קארל פופר לוויקטור פראנקל

אמונות קורסותלפני ימים אחדים ראיתי יחד עם עמית לעבודה הפרסום באינטרנט על כך שחושדים שגילו חלקיקי ניטרינו המהירים מהאור. אמרתי שהנה יש כאן אפשרות לשינוי פרדיגמה, ותורת היחסות של איינשטיין תדחק או תתוקן – כפי שנעשה לתיאוריות של ניוטון בזמנו. מיד נזכרנו בחתן פרס הנובל הטרי דן שכטמן, שאף הוא טרם לשינוי פרדיגמה בתחום הגבישים. שוחחנו על כך שמאחורי הזכייה ישנו סיפור די עצוב. לקח לא מעט זמן עד שזכה להכרה, ובדרך הוא ספג לא מעט עלבונות – הן מעמיתיו והן מאוטוריטות בתחום (ראו כאן).

הערתי, שעמיתיו קידשו את הידע הנוכחי שלהם כדבר קודש בדת, זימנה כמובן את השאלה הצפויה: האם אנשים מאמינים מוכנים לשינוי פרדיגמות, ובעיקר לגבי נושא טעון כמו קיומו של הבורא? עניתי, כמי שלא נולד לתוך העולם הדתי, איני רואה עצמי מחויב להגות כזו או אחר. כמו כן, הוספתי בשם הרב קוק (כפי ששמעתי בשיעור של הרב אורי שרקי) שדעותינו היום עשויות להיראות כמופרחות בעיני דורות עתידיים. התפיסה על טבע הבורא משתנה תמיד ומוחקת תפיסות קודמות. עד כאן תקציר השיחה (שכמובן זיכתה אותי במחמאה שאני דתי פתוח וכו')

אלא, במחשבה שנייה, דחיתי אותו בקש, שכן הדברים אינם כה פשוטים וחלקים. שינוי דעות ותפיסות מהיר שייך למודל המתודה המדעית (ליניארית ונאיבית) של קארל פופר, לפיו כל ניסוי המפריך תיאוריה כלשהי מביא להחלפתה הכמעט מידית בתיאוריה שונה או מתוקנת. כאמור, בעולם האמיתי הדברים אינם כך. אני זוכר שבלימודים לתואר שני, עשינו ניסויים וקיבלנו לעיתים תוצאות שונות מהמצופה. לא תמיד טרחנו לחזור על הניסויים, אלא הסברנו את תוצאותיהם לאור התיאוריה – באופן אד הוקי למדי...
בספרו "אלוהים משחק בקוביות" הרב מיכאל אברהם קורא לתיאוריות/אמונות מסוג זה טאוטולוגיות פרקטיות (הוא אף מודה שהאמונה באלוהים היא גם כזו, ולכן, מעשית, היא בלתי ניתנת להפרכה*). האדם ינסה להסביר כל ניסוי או תופעה חריגה באמצעות הפרדיגמה/אמונה בה הוא אוחז.

(מסופר על המדען לב לנדאו, שניגש אליו פעם מאן דהו על מנת שיסביר לו תוצאות ניסוי בלתי צפויות. לנדאו הסביר לו בטוב טעם, אלא שאח"כ התברר שמרוב התרגשות הלה החזיק את התרשים הפוך. הוא חזר אל לנדאו שוב, הפעם עם התרשים בכוון הנכון – ושוב פעם קיבל הסבר שהצדיק את התוצאות…)

בספרו המפורסם "האדם מחפש משמעות" ויקטור פראנקל מתאר את חוויותיו הקשות במחנה ריכוז והסיבות שהוא שרד את אותה תקופה. הוא מגיע למסקנה (וממנה לשיטת טיפול) שבני אדם יכולים להתמודד עם קשיים רק אם הם מוצאים משמעות או תכלית לחייהם. הם חייבים לחוש שהם חלק ממשהו גדול או תכנית קוסמית בה הם נוטלים חלק.

כל תיאוריה, שאוששה באמצעות ניסויים, מוסיפה לאדם עוד נדבך להבנתו את היקום ומשם היא הופכת לחלק מהשקפת עולמו – לפרדיגמה (מושג שטבע תומס קון בספרו "המבנה של מהפכות מדעיות"). מסתבר שכאשר לאדם יש תיאור מסוים ומניח את הדעת על היקום הוא יתקשה לזנוח אותו – גם כאשר עומדות לפניו עובדות המפריחות את ההסבר. ישנה קפיצה בלתי מוסברת (ושאינה לגיטימית מבחינה פילוסופית חמורה) מעובדות לערכים. לדעתי, כאן נכנסת הבחנתו של פראנקל. הפרדיגמה הופכת לחלק משהשקפת עולמו של המדען/ההוגה. היא נותנת לו תמונת יקום ומדרך רגל יציב כדי להמשיך ולהתמודד ולגלות דברים חדשים.

עד כמה האמונות חשובות לאדם? הוא מוכן למות, להרוג ולהעליב את עמיתיו  - רק כדי שלא יכריחו אותו להמיר אותן. יש לתת את הדעת שלא רק מאמינים "דתיים" מוכנים להילחם ולמות עבור אמונותיהם (כביכול מחכה להם גן עדן) – אלא אף אתיאיסטים (ראו את המרקסיסטים בעלי ההשקפה המטריאליסטית שמתו למען מהפכותיהם). אם נרצה להבין מדוע יצורי אנוש הורגים בבני מינם בסיטונאות – אין לחפש סיבות חומריות – אלא בחיפוש המשמעות האין-סופי.

במקרה החריג שאנו כן מצליחים להשתכנע שעל הפרדיגמה להשתנות – מיד היקום חוזר להיות מקום בלתי מוכר – וזה די מפחיד. התהליך של שינוי פרדיגמה הוא בהכרח כואב, ושהדי במרומים שבשיטוטי באינטרנט ובפורום עצכ"ח היו לי לא מעט רגעים כאלו…

למדתי את תורת היחסות של איינשטיין, אך מאחר והיא לא נדבך בהשקפת עולמי – הרי שתיקונה או החלפתה בתיאוריה אחרת לא מעורר בי חרדה כלשהי – אלא דווקא התלהבות. עם זאת אני בטוח שישנם כמה מדענים שהניסוי האמור בחלקיקי נויטרינו מדיר שינה מעיניהם. חלקם אף כנראה מתפללים (אל מי…) שהניסוי יתגלה כטעות.

 

 
הערות

*אגב, די לראות את הטוקבקים המתלהמים ב Ynet בטורים בהם מציג הרב אברהם את השקפתו לגבי הקשר בין האבולוציה (בה הוא מאמין!) ואמונה באלוהים. גם החילוניות על צורותיה היא טאוטולוגיה פרקטית.

יום שני, 10 באוקטובר 2011

הרב ליכטנשטיין – על עבודת ה' של גויים

אחד הקשיים שנתקלתי בהם ברשומה הקודמת היא ההפליה המובנית בהגותו של ריה"ל כלפי אלו שלא ניחנו בסגולה הישראלית. לעיתים נראה שההשקפה הזאת על צורותיה (הן בחב"ד, מהר"ל ופרשנות מסוימת של הרב קוק) שוללת מהם את האפשרות לעבוד את ה' ממש.

בספר "מבקשי פניך - שיחות עם הרב ליכטנשטיין מאת הרב חיים סבתו" הרב נשאל בין היתר על השראה והשפעה של הוגים מאומות העולם על השקפת עולמו ועבודת ה' שלו.

דבריו מדברים בעד עצמם.

על הרמב"ן (עמ' 47):

אנו מקיימים בישיבתנו ישיבת הר עציון, יום עיון בכל שנה בחנוכה. בשנה זו בחרו מי שבחרו, בנושא: ישראל והעמים. אמרתי להם… אני רוצה לדון בעבודת ה' אצל גויים, באופן שהשיעור יציג לפחות את הדרישה מהגויים בעבודת ה', גם אם לא את המציאות האופטימלית.

חשוב שנבין, כפי שהרמב"ן הבין, מה שהקב"ה רוצה מהגויים… שגוי חייב לקיים פחות או יותר  את חלק הארי של שולחן ערוך, חושן משפט – דיני שומרים, דיני נזיקין ועוד נושאים כאלו…

…אמנם יש הבדל. ליהודי אבור לברוח ממצוות התורה, ואילו גוי, אם חושש הוא שייפגע ושייעשה עוול למשפחתו, רשאי הוא למשוך את ידו, אבל בכל אופן גם לגביהם שייכת עבודת ה'.

במקום אחר (עמ' 76 – 77),

הרב סבתו:

… האם רשאים אנו לדלות רעיונות מהוגים זרים ולהיות מושפעים מהם בעולמנו הרוחני?

הרב ליכטנשטיין :

אדם אחד שאל אותי: האם הרב סולובייצי'יק הושפע מקירקגור?

אני מבין שמי ששאול שאלה כזו, שואל אותה בנימה ביקורתית – כמי שקובע: אם הרב הושפע מקירקגור, אוי ואבוי לנו!

השבתי לו: שמע, אם כוונת שאלתך היא, האם הרב סולובייצי'יק קרא את קירקגור? בוודאי שהוא קרא. אבל אם אתה שואל: האם הוא דלה ממנו משהו? איני יודע בוודאות, אך אני סבור שגם על השאלה הזאת התשובה היא חיובית…

… אם הרעיון הוא אמתי, הוא ייטול אותו, ואם לאו הוא יתעלם ממנו, לא מפני שהרעיון נמצא אצל קירקגור, אלא מפני שהוא אינו נכון.

ועוד (עמ' 85):

יש אנשים, גם גויים, ששליחותם בהיסטוריה היא שליחות של יצירה – יצירה ספרותית, יצירה מוסרית. אנשים שאתה רואה בהם גדלות, גדלות הנפש, גדלות מוסרית.

איך אפשר שלא להתפעל מסמואל ג'ונסון? אדם שהתחיל ברפש הלונדוני והגיע לרמה של גמילות חסדים, שהלוואי ואני הייתי מגיע אליה. וכי עלי להתעלם מכך רק בגלל שהוא היה גוי?

כמה שיחת מוסר גלומות בסיום שירו של רוברט פרוסט…

איזה שגב, איבו יראת שמיים והתמסרות משתקפים בשורה הנפלאה החותמת את הסונטה של מילטון על עיוורונו!

עמ' 90

מן הספרות הכללית ניתן ללמוד על אופיו הרוחני של אדם, על זיקתו לבוראו

על מילטון (עמ' 92):

לפעמים אני רואה שם דברים הגובלים בקדושה.

תחילת האומה וסגולתה: בין כוזרי לרמב"ם

במכון מאיר ישנה סדרה מרתקת של הרב שילת: "הכוזרי בעיני הרמב"ם" המציגה את הדומה והשונה (לעיתים ניואנסים) בין שני ההוגים החשובים הללו. בסדרת ימי העיון בתנ"ך, שהתקיימה השנה, השתתפתי בשיעור של דר" יוסי מרציאנו על אברהם אבינו בעיני שני ההוגים הללו. להלן תמצית.

הכוזרי

הכוזרי (מאמר ראשון) מתאר שלשלת של בעלי סגולה שהחלה מאדם הראשון שנברא מושלם:

(צה) אדם הראשון זכה לסגלה זו כי היה שלם בכל בלא יוצא מן הכלל כי מה פגם אפשר למצא בשלמות יציר אשר יצא מתחת יד אמן גדל חכמה וכל יכול…

הסגולה עוברת מאב לבנו, ובכל דור נבחר צאצא אחד כדי להמשיך את הסגולה:

ושת היה דומה לאדם ולכן נעשה הוא לסגלת אדם וגרעינו ואלו שאר הבנים לא היו כי אם כקלפות וסגלת שת היה אנוש

כך עד שמגיעים לאברהם אבינו, שהסגולה דבקה בו משום שהוא ממשיך את מורשת העבַר:

אמנם היה בהם מי שלא דבק בו הענין האלוהי כך למשל תרח אולם אברהם בנו היה תלמיד לאבי אביו לעבר. גדולה מזאת הוא הכיר גם את נח כי הענין האלוהי נמשך אצלם מאבות אבות אל בני בנים כך היה אברהם סגלת עבר ותלמידו ועל כן נקרא עברי ועבר היה סגלת שם שהיה סגלת נח שכן נפלו לו בירשה ארצות האקלימים הנוחים שבאמצעיתן נמצאה ארץ חמדה ארץ כנען היא ארץ הנבואה אך יפת יצא אל הצפון וחם אל הדרום וסגלת אברהם מבין בניו היה יצחק ולכן שלח אברהם את כל בניו האחרים מן הארץ המיחדת ההיא ארץ כנען ואותה יחד ליצחק וסגלת יצחק היה יעקב ולכן הרחק עשו אחיו מן הארץ ההיא כי יעקב לבדו נמצא ראוי לה.

הסגולה עוברת מאב לבן, וכל אחד נקרא לפתח אותה אם כי אינו מצליח להעבירה לכל בניו, אלא לנבחרים.
עד שמגיע יעקב:

אולם בני יעקב היו כלם סגלה כלם יחד ראויים לענין האלוהי ולכן היה להם המקום ההוא המיחד בהתגלות הענין האלוהי לנחלה מאותה שעה התחיל הענין האלוהי שעד הנה לא כל כי אם על יחידים שוכן בקרב קבוץ והאלוה השגיח על בני יעקב גם בהיותם במצרים להפרותם ולהרבותם ולגדל את בניהם כאשר יגדל איש את האילן ששרשו טוב עד הוציאו פרי בשל בדומה לפרי הראשון שממנו נטע האילן רצוני לומר דאג לגדלם עד אשר ידמו לאבותם אברהם יצחק ויעקב וליוסף ואחיו.

החל מיעקב, הסגולה תורשתית לגמרי ועוברת אל כל בניו ואין היא תלויה כלל בגילויה או אי גילויה. היא נמצאת בין אצל הצדיקים ובין אצל הרשעים. יש לשים לב שהירידה למצריים נתפסת אצל הכוזרי כעניין חיובי לכתחילה שכן שם בני ישראל התרבו – הסגולה היא תורשתית ולכן הכמות חשובה מאוד. הירידה למצרים נחשבת כנטיעת עץ באדמה פוריה.

והפרי הבשל בא במשה אהרן ומרים ובאנשים כבצלאל וכאהליאב וכראשי המטות כשבעים הזקנים שנמצאו ראויים לנבואה מתמדת וכהושע כלב וחור ורבים זולתם בעת ההיא נמצאו בני ישראל ראויים להראות האור האלוהי בתוכם ולהתגלות השגחת האלוה עליהם אמנם היו ביניהם גם חוטאים שנואי אלוה אבל אין ספק שגם הם היו סגלה מבחינה ידועה שהרי מצד שרשם וטבעם היה בהם מן הסגלה ועתידים היו להוליד בנים שיהיו סגלה. כך יש להזהר באב החוטא שכן הוא הנושא את זרע הסגלה אשר בהזדככו תתגלה בבנו או בבן בנו כמו שאמרנו בנוגע לתרח ולאחרים שלא דבק בהם עצמם הענין האלוהי אבל עתידים היו לפי שרשם להוליד בני סגלה.

במצרים העם שמר על נאמנותו הסגולית:

ואולם הענין המדבר מפלג יותר כי היו בני ישראל המשעבדים במצרים שש מאות אלף איש מבן עשרים שנה ומעלה כלם שומרים על יחשם אל שנים עשר השבטים ונקראים על שמם לא יצא איש מכללם ולא ברח איש אל ארץ אחרת אף לא בא נכרי במחנם וכלם מצפים לאשר יעד האלוה לאבותם אברהם יצחק ויעקב ע"ה כי ינחילם את ארץ כנען. ארץ כנען אז בידי שבע אמות אשר עמדו אז ברום המעלה ברב מספרם ובעצם כחם והצלחתם שעה שבני ישראל עמדו בשפל המדרגה ברבות ענים ובהתענותם תחת יד פרעה אשר צוה להמית את בניהם פן ירבו והנה שלח האלוה את משה ואת אהרן

גם כאן התיאור הוא תורשתי, שמדגיש שלא היו נישואי תערובת בבני ישראל. משה ואהרון נשלחים להציל את העם מכליה פיסית כאשר פרעה מצווה להרוג את ילדיהם. הדגש ששם הכוזרי לכל אורך התיאור הוא שמירת המורשת המשפחתית.

תוך כדי התיאור, עונה החבר (היהודי) למלך כוזר (הכוזרי) שכל עניין ההתקשרות לאל חייבת להיות עקב התגלות:

אמר הכוזרי: וכיצד יהיה שרש ההאמנה גם שרש הכפירה?

(עט) אמר החבר: כן הוא כי הדברים המכינים לקבלת הרשמים האלוהיים ההם אינם בתחום ידיעת האדם ואי אפשר לו לאדם לשער כמותם ואיכותם ולו גם ידע מהותם לא היה יודע זמניהם ומקומותם והרכביהם ואת דרך הכנתם לכל זה יש צרך בידיעה אלוהית המגיעה שלמה ומבארת תכלית באור מאת האלוה עצמו והנה מי שהגיעתו ידיעה זו והוא מקים על פיה בלב שלם את מצות האלהים לכל פרטיה ותנאיה הוא המאמין אך מי שמשתדל להכין דברים לקראת קבלת הרשמים האלוהיים בחכמת אנוש בלבד על דרך ההקש והסברה או לפי מה שימצא בספרי האצטגנינים על דרך הורדת הכחות הרוחניים או על ידי עשית הטלסמאות הוא הכופר

סיכום ביניים: הקשר בין אדם לאלוהים מתחיל באלוהים דווקא. הסגולה עוברת מאב לבן בתורשה, ועד יעקב אבינו תמיד ישנו ענף שמורחק הצידה. יחד עם זאת, המורשת הדתית היא המורשת של אדם הראשון – שבו התגלתה הסגולה לראשונה יחד עם ההכרה הנכונה.

אמר הכוזרי: אכן זאת היא גדלה הנמשכת בכם מאדם הראשון שהיה גדל הנבראים אשר בארץ ולפי זה נתחיבה לכם העליונות למעלה מכל נמצא אשר בארץ…

 

 

הרמב"ם

ננגיד את הכוזרי עם הרמב"ם המציג גישה גישה שונה בתכלית כפי שהוא מתאר בהלכות עבודה זרה פרק א':

הוא מתחיל בתיאור נפילתה של האנושות:

א. בימי אנוש טעו בני האדם טעות גדולה, ונבערה עצת חכמי אותו הדור; ואנוש עצמו, מן הטועים.  וזו הייתה טעותם:  אמרו הואיל והאל ברא כוכבים אלו וגלגלים אלו להנהיג את העולם, ונתנם במרום, וחלק להם כבוד, והם שמשים המשמשים לפניו--ראויים הם לשבחם ולפארם, ולחלוק להם כבוד.  וזה הוא רצון האל ברוך הוא, לגדל ולכבד מי שגידלו וכיבדו, כמו שהמלך רוצה לכבד עבדיו והעומדים לפניו, וזה הוא כיבודו של מלך.

הנפילה היא בגלל סברה לא נכונה לגבי רצון האל, שכביכול מעוניין במתווכים. לאט לאט העולם מתדרדר עד שעובדי האלילים שוכחים את המקור הראשוני של המציאות.

ח. … אבל צור העולמים, לא היה שם מכירו ולא יודעו, אלא יחידים בעולם, כגון חנוך ומתושלח ונוח ושם ועבר.  ועל דרך זו, היה העולם מתגלגל והולך, עד שנולד עמודו של עולם, שהוא אברהם אבינו עליו השלום.

בניגוד לכוזרי, אין כאן שום מורשת שמונחלת או סגולה פנימית שעוברת מדור לדור – כל שכן איזה זיכרון של התגלות רחוקה.

ט  כיון שנגמל איתן זה, התחיל לשוטט בדעתו והוא קטן, ולחשוב ביום ובלילה, והיה תמיה:  היאך אפשר שיהיה הגלגל הזה נוהג תמיד, ולא יהיה לו מנהיג; ומי יסבב אותו, לפי שאי אפשר שיסבב את עצמו.  ולא היה לו לא מלמד ולא מודיע דבר, אלא מושקע באור כשדים בין עובדי עבודה זרה הטיפשים.

י  ואביו ואימו וכל העם עובדים עבודה זרה, והוא היה עובד עימהןוליבו משוטט ומבין, עד שהשיג דרך האמת, והבין קו הצדק, מדעתו הנכונה; וידע שיש שם אלוה אחד, והוא מנהיג הגלגל, והוא ברא הכול, ואין בכל הנמצא אלוה חוץ ממנו.

אברהם אבינו, הגיע להכרת האל בכוחות עצמו. הוא היה מחפש דרך – פילוסוף אם תרצו – שהגיע למסקנה וחידש את מה שנשכח: שיש אל בורא אחד. את האל הוא הכיר באופן שכלי, וכיוון שכך החל להפיץ את תורתו כמורה רוחני באמצעות הוכחות וויכוחים.

יב  כיון שהכיר וידע, התחיל להשיב תשובות על בני אור כשדים ולערוך דין עימהם, ולומר שאין זו דרך האמת, שאתם הולכים בה.  ושיבר הצלמים, והתחיל להודיע לעם, שאין ראוי לעבוד אלא לאלוה העולם, ולו ראוי להשתחוות ולהקריב ולנסך--כדי שיכירוהו כל הברואים הבאים; וראוי לאבד ולשבר כל הצורות, כדי שלא יטעו בהן כל העם, כמו אלו שהן מדמין, שאין שם אלוה אלא אלו.

ההבדל לפי אברהם בין עבודת אלוהים לאלילות הוא מושא הסגידה: האם אנו מקריבים קורבנות לאל האחד או לזולתו.*

יג  כיון שגבר עליהם בראיותיו, ביקש המלך להורגו; נעשה לו נס, ויצא לחרן… עד שהגיע לארץ כנען, והוא קורא, שנאמר "ויקרא שם--בשם ה', אל עולם".

הסביבה חשה שהוא מאיים עליה והוא בורח עד ארץ כנען. אין כאן התגלות ולא הבטחה או ירושה של שם בן-נח, אלא מקום מבטחים.

יד  וכיון שהיו העם מתקבצין לו ושואלין לו על דבריו, היה מודיע לכל אחד ואחד לפי דעתו עד שיחזירהו לדרך האמת, עד שנתקבצו אליו אלפים ורבבות, והם אנשי בית אברהם.  ושתל בליבם העיקר הגדול הזה, וחיבר בו ספרים.  והודיעו ליצחק בנו, וישב יצחק מלמד ומחזיר; ויצחק הודיעו ליעקוב ומינהו ללמד, וישב מלמד ומחזיר כל הנלווים אליו.

המורשת ממשיכה באמצעות לימוד. בניגוד לכוזרי שרואה את העץ באנשים עצמם – הרמב"ם רואה את העיקר (שורש/השתיל) ברעיונות שאברהם מנחיל. אין זה עץ ביולוגי אלא עץ רעיוני-רוחני.

מכיוון שכך, הירידה למצריים, נתפסת כאיום רוחני על העם, בניגוד לכוזרי שראה בה קרקע פוריה:

טז  והיה הדבר הולך ומתגבר בבני יעקוב ובנלווים עליהם, ונעשת בעולם אומה שהיא יודעת את ה', עד שארכו הימים לישראל במצריים, וחזרו ללמוד מעשיהם ולעבוד עבודה זרה כמותן--חוץ משבט לוי, שעמד במצוות אבות; ומעולם, לא עבד שבט לוי עבודה זרה.
יז  וכמעט קט היה, והעיקר ששתל אברהם נעקר; וחוזרין בני יעקוב לטעות העמים, ותעייתם.  ומאהבת ה' אותנו, ומשומרו את השבועה לאברהם אבינו, עשה משה רבנו ורבן של כל הנביאים, ושלחו.

הסיבה ליציאת מצריים איננה האיום הפיזי כפי שראה הכוזרי, אלא הסכנה של עבודת האלילים:

יח  כיון שנתנבא משה רבנו, ובחר ה' בישראל לנחלה, הכתירן במצוות והודיעם דרך עבודתו, ומה יהיה משפט עבודה זרה וכל הטועים אחריה.

מאחר היה צורך להציל את העם מכלייה רוחנית משה נשלח להוציאם ממצריים וגם לתת להם את התורה שתחנך אותם ותרחיק אותם מעבודה זרה*.

הבדל ההשקפות הנ"ל בא לידי ביטוי ביחס לגרים אצל הריה"ל והרמב"ם:

כוזרי א/קטו:

על כן אין אנחנו רואים כל מי שקבל עליו את דתנו בדבור פה בלבד כשוה לנו לכל הבא להתגיר מודיעים אנו את המצוות אשר יהיה עליו לקים ומעשים שיש בהם משום טרח לנפש כגון דיני טהרה ותלמוד תורה ומילה ומצוות רבות אחרות ורב המנהגים אשר לנו ואנו אומרים לו כי אחד מתנאי המילה ומטעמיה הוא לזכר תמיד כי היא אות אלוהי אשר צונו האלוה לשימו בכלי התאוה הגוברת באדם כדי שיוכל האדם להתגבר עליה ולא ישתמש בה כי אם כראוי לטבעו בשימו את הזרע בתנאים הנאותים בזמן הנאות אולי יהיה זרע זה מצליח אשר ימצא ראוי לקבל את הענין האלוהי ואם הגר מתחזק ומקבל עליו ללכת בדרך זו כבר זכה לו ולזרעו במדה מרבה של קרבה לאלוה אך גם אחרי אשר קבל עליו כל אלה לא ישוה הגר לבן ישראל מלדה כי בן ישראל רק הוא ראוי לנבואה ואלו הגרים תכלית אפשרותם בקבלם מבני ישראל את תורתם היא להיות לחסידים ולחכמים אך לא לנביאים

לנוכרי שבא להתגייר אנו מוסרים את ההלכה והמצוות, שכן רק באמצעותן ניתן להתקרב לאלוהים – הן באו בהתגלות. וגם אחרי תהליך הגיור, הגר איננו שווה לישראל, שכן עדיין חסרה לו אותה הסגולה התורשתית המאפשרת לו להיות נביא. לכל אורך הדרך הכוזרי מדגיש את הייחוד התורשתי של ישראל שעובר מהורים אל צאצאיהם.

לעומתו, הרמב"ם מביא את גישתו בהלכה (הלכות איסורי ביאה פרק יד)

ב  ומודיעין אותו עיקרי הדת, שהוא ייחוד השם ואיסור עבודה זרה; ומאריכין, בדבר זה.  ומודיעין אותו מקצת מצוות קלות, ומקצת מצוות חמורות; ואין מאריכין, בדבר זה.  ומודיעין אותו עוון לקט שכחה ופיאה, ומעשר עני.  ומודיעין אותו עונשן של מצוות.:

לאחר שהגר הביע נכונות להתגייר (הלכה א') מודיעים לו את עיקרי הדת – שכפי שראינו בכך התחילה האמונה הנכונה אצל אברהם – מהרעיונות. ורק אח"כ מלמדים אותו מצוות.

יא  גר שנתגייר ועבד שנשתחרר, הרי הוא כקטן שנולד, וכל שאר בשר שהיו לו כשהוא גוי או כשהוא עבד, אינן שאר בשר; ואם נתגייר הוא והם, אינו חייב על אחת מהם משום ערווה כלל.

הגר נהיה חלק מהעם היהודי ונחשב לנולד מחדש – משמע שכל קשריו הביולוגיים-תורשתיים עם עברו לא נחשבים, והוא יהודי לכל דבר. לרבי עובדיה הגר כתב הרמב"ם כך:

"אין שום הפרש כלל בינינו ובינך לכל דבר... לפיכך כל מי שיתגייר עד סוף כל הדורות וכל המייחד שמו של הקב"ה כמו שכתוב בתורה – תלמידיו של אברהם אבינו ובני ביתו הן ... נמצא אברהם אבינו אב לזרעו הכשרים ההולכים בדרכיו ואב לתלמידיו והם כל גר שיתגייר...ואל יהא יחוסך קל בעיניך; אם אנו מתייחסים לאברהם, יצחק ויעקב, אתה מתייחס למי שאמר והיה העולם."

על פי הרמב"ם הגר הוא ככל ישראל, ומתייחס לאברהם אבינו. צאצאיו של אברהם, לפי הרמב"ם אינם דווקא צאצאים ביולוגים ואין שום סגולה תורשתית העוברת מאב לבן. ייחודו של אברהם הוא גילויו מחדש של רעיו הייחוד האלוהי, המתגלם בתורה. כל מי שמקבל את דרך החיים שלה ורעיונותיה – הוא מבני ביתו של אברהם.

הבהרה (לאחר הערתו של דויד למטה):

לעומת הכוזרי, הרמב"ם שב ומדגיש את המאמץ האנושי הלא מולד, הנדרש לכל אורך הדרך. אין הצלחה מובנת מעליה, וכל האחריות מוטלת על האדם. לכן, רק כאשר אברהם מגיע למעלה מסוימת נעשה לו נס הצלה – רק אז ה' מתעניין בו, ולא בגלל מורשת עבר.

הערות


*כאן, לדעתי, ישנם כמה וכמה רמזים לדעתו של הרמב"ם על הקורבנות ומצוות בתורה. האדם תמיד מחפש להקריב קורבן – התורה מפנה את מאמציו אל התכלית האמתית מהאלילות אל המונותאיזם. כך גם כל המצוות – הן מחנכות ומקרבות את האדם אל אלוהים.

מבקרים/visitors