יום ראשון, 28 באוגוסט 2011

חום יולי-אב תשע”א

וְיָדַעְתָּ עִם לְבָבֶךָ כִּי כַּאֲשֶׁר יְיַסֵּר אִישׁ אֶת בְּנוֹ ה' אֱלֹקֶיךָ מְיַסְּרֶךָּ: (דברים ח/ה’)


מחאת האהלים

עבורי חודש אב החל כבר בתמוז עם מחאת הדיור ששטפה את הארץ (מאמצע תמוז). אני מודה שעצם המחאה הפתיעה אותי, ועד היום אני די חשדן כלפיה. היא החלה דווקא כמחאה על הזכות לשכור דירה באזור יקר מאוד בתל אביב (ותל אביב עצמה יקרה!). כבעל מוצא רוסי ואוריינטציה ימנית, יש לי רתיעה אינסטינקטיבית כלפי סיסמאות חברתיות, והמושג “צדק חברתי” הוא אורווליאני. צדק פירושו לתת לאדם כפי המגיע לו לפי מעשיו. “צדק חברתי” הוא למעשה צדקה ממוסדת בעברית תקנית. לכן השימוש במושג “צדק” להשיג הטבות לחלשים הוא דמגוגי, וכאן המקום להביע צער על רבנים שמסכימים למינוח המעוות הזה. בשולי המחאה (או שמא כבר בראשה) כבר מתארגנות קבוצות שמאל קיצוניות שמנסות לנכס אותה לצרכים פוליטיים אנטי ישראלים.

רק כדי לסבר את האוזן, אספר שאני “בוגר” מחאות צודקות בתקופת הקדנציה הראשונה של בנימין נתניהו כראש ממשלה. הראשונה הייתה מחאת הסטודנטים הגדולה שהשביתה את הלימודים. לבסוף קיבלנו מעט מדי אך היא היוותה קרש קפיצה פוליטי עבור אהוד ברק שניצח את נתניהו בבחירות תוך הסתייעות בזיכרון המחאה (וכמובן שהוא עצמו לא מימש את הבטחותיו…).
המחאה השנייה בה השתתפתי אז הייתה הפגנת תמיכה בבג”ץ נגד החרדים (כמובן, לא הייתי אז שומר תו”מ). על ההפגנה ההיא השתלטו ארגוני שמאל שסילקו את צחי הנגבי שהיה אז שר המשפטים (מטעם הליכוד) ובא לתמוך במפגינים למען שלטון החוק (מאז גם המושג הזה הפך לבזוי הודות למאמציו של השופט אהרון ברק). הגענו לגן סאקר בירושלים, רק כדי לגלות שזהו דיסקוטק ענק של תנועת מר”ץ. זה היה טרום עידן ה”קרן לישראל החדשה” אך היא לא המציאה את השיטה. מר”ץ כבר אז ידעו היטב לחטוף מפגינים לצורכי תעמולה.
ועם כל זאת, המחאה מוצדקת שכן יוקר המחייה בארץ הוא מוגזם. אמנם ישנו שפע כלכלי אך הוא לא מורגש בקרב כלל האוכלוסייה למעט האבטלה הנמוכה. ומאחר בחודש אב עסקינן, למדתי מהרב שרלו שצדקה וסולידריות חברתית הם תנאי מקדים לכל התפתחות רוחנית עתידית (ראו כאן). הציונות הדתית, שכהרגלה בקודש איחרה לקפוץ על עגלת המחאה (לטוב ולרע – כאמור המחאה צודקת אך יש לבחון מי עומד בראשה ולאן היא מופנית), יכולה לתרום בעיקר במישור של אותה סולידריות וחזרה לערכים “שמרניים” של הסתפקות במועט, מיתון החומרנות ותרומה לזולת. באותה מידה, הגיע זמן שהציונות הדתית תפסיק להתמקד רק בשלמות הארץ, ותפנה גם לאפיקים מוזנחים אחרים. כאן המקום להזכיר שוב את הרב יהודה עמיטל זצ”ל:
מפליא הדבר, שחזון הגאולה של מרן הראי"ה קוק זצ"ל, שעיקרו היה תחייה רוחנית של עם ישראל עם השיבה לארץ, נצטמצם בשנים האחרונות אצל אלה שרואים עצמם כתלמידיו וממשיכי דרכו, למצוות יישוב ארץ ישראל בלבד. יעיין כל אחד בספר 'אורות' ויבחן כמה מקום תופס בו הנושא של ארץ ישראל (שלא לדבר על גבולות הארץ) לעומת נושא 'התחייה הרוחנית של עם ישראל'.
יש סולם ערכים ביהדות ומי שלא מבדיל בין קודש לקודש סופו שלא יבדיל בין קודש לחול. הסדר הוא: עם ישראל תורה וארץ ישראל…. האינטרס של עם ישראל קודם לאינטרס של ארץ ישראל.

 

לשכנו תדרשו


IMG_1034ביום חמישי שעבר שהיה גם היארצייט של אמי ז”ל, עליתי להר הבית עם אבי (חודש אב כבר אמרנו). במקרה זכינו לעלות להר יחד עם הרב דב ליאור (רבה של קריית ארבע). הפתיע אותי עד כמה חרדים רוכשים לו כבוד למרות שהוא ציוני, והצטרפו אליו לעלייה (רוב הציבור החרדי מתנגד לכך, אם כי בקבוצה שלנו היו חסידים וייתכן הפסיקה המתנגדת לעלייה שייכת ברובה לחוגים ליטאיים). הוא הסביר את חשיבות העלייה להר דווקא לבעלי חזות דתית שלא עולים כתיירים אלא כבעלי המקום העתידים לחזור ולתבוע את מה שלהם בזכות. הציבור הלא דתי והציבור החרדי – רובם ככולם מדירים רגליהם מההר, ומתמקדים בכותל המערבי. (ואמנם, בזמן שחיכינו לקבוצה להתכנס, ראינו  כ-3 תהלוכות בר-מצווה “תנ”כיות” עם תופים, שופרות ולבוש “עתיק” שמגיעות עד העלייה להר, אך פונות לכותל). בכך הם מפקירים את ההר למוסלמים שעושים בו ככל העולה על רוחם ומתכחשים להיסטוריה היהודית ואמנם נוכחותנו עוררה כעס אצל המוסלמים, וכמה נשים, בראותם אותנו, החלו לזעוק “אללה הוא אכבר” ועוד קריאות גנאי.

תוספת 28/08:
כמעט שכחתי את ההשפלה שעוברים יהודים בעלייה להר. אסור לנו לעלות עם חפצי קודש או להתפלל עליו. זה מאין סטטוס- קו בזוי בין מדינת היהודים לוואקף. נוצר מצב שבמקום הקדוש ביותר ליהודים (שזה לא הכותל!) אסור ליהודים להתפלל. ממשיכים את מצב הד’ימיות שהאסלם כפה על נתיניו הלא-מוסלמים. אח”כ מתפלאים מדוע שכנינו מתגרים בנו כל הזמן.
מי נתן למשיסה יעקב וישראל לבוזזים? הלוֹא ה' זוּ חטאנו לו ולא אָבוּ בדרכיו הָלוֹך, ולא שמעו בתורתו

מעניין עד כמה הנוכחות באזור הזה ובזמן הזה מעוררת דיונים על נחיצותו של המקדש ליהדות המודרנית. ידוע שגם יהודים דתיים מסתייגים מהמקדש – בעיקר משום שלא יודעים מה הוא נושא בחובו. המקדש על קורבנותיו חוזר לפרימיטיביות (אני לא אומר זאת לגנאי), שלנו כבני המערב קשה איתה. התרגלנו ליהדות די אנמית ופילוסופית של תפילות, בכיה ולימוד. מקדש זה דם שזורם כנחלי מים (בעיקר בפסח שבו מיליוני עולים לרגל מביאים זבחים), שירות של לויים, חצוצרות, שופרות וקטורת.

קמאי? ועוד איך! אם האלילות פנתה לרבדים הכי נמוכים באדם, גם היהדות כדת מונותאיסטית אמיתית לא יכולה לוותר על אף נימה אנושית שאלוהים ברא בעולמו. (ראו דיונים קודמים על כך שה’ הוא האלוהים) עבודת ה’ היא בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך, כולל תאוות הבשר וזעזוע דם הבהמות הנשפך והאקסטזה הנלווית לכך. (רשמים מכך אפשר לראות כל יום עצמאות, איך ישראלים נכנסים לאטרף של מנגלים על כל גבעה רמה ותחת כל עץ רענן…) ועם כל זאת, כפי שכתבתי לעייל, דווקא המחאות מזכירות את התנאי החברתי והמוסרי המקדים שעלנו לקיים כדי להקים את המקדש במהרה בימינו. אחד הניסים שהיו במקדש היה שכאשר כל העם התכנס והשתחווה אף אחד לא אמר “צר לי המקום”. לא שלא היה צפוף, אך הסולידריות אפשרה להם להצטופף ולא להרגיש מחנק מזולתו. לכן היום דווקא עלינו לבנות את הקומה העליונה (רק כביכול – המקדש מהווה קומה מאוד גבוה בעבודת ה’) ורק אח”כ לצלול לתהומות נפשנו הקמאית.


באר שבע

את סוף שבוע שעבר ביליתי אצל חמי בבאר שבע (אני במקור משם, אך כיום גר ברחובות) בין האזעקות על מתקפות הטילים יצא לי להתפלל בבית כנסת הספרדי הקרוב. בכך מילאתי איזה חסך שהיה לי שעדיין אני לא יכול לזהות (משום מה ברחובות אני מתפלל רק עם אשכנזים) כבר הזכרתי ברשומה קודמת (הערה 3 למטה), את ההבדלים בין בתי כנסת ספרדיים לאלו האשכנזיים. במנחה גדולה של שבת היו כמה מתפללים שחזותם לא הסגירה את היותם דתיים, אך הנה הם התייצבו לתפלת מנחה. בבתי כנסת אשכנזיים כמעט ולא תראה כאלו, וחבל! הם הזכירו לי את מאמרו של הגרי”ד סולובייצ’יק “איש האמונה” בו הוא מתאר את מיזוגם של איש האמונה הבודד ואיש ההדר לאישיות אחת אצל כולנו. איש ההדר המעורב בדעתו בעולם החול והעשייה בחוץ, משאיר כל זאת מאחוריו כאשר הוא נכנס לבית הכנסת – ממלכתו של איש האמונה – כדי לעמוד מול בוראו, בודד.

יום חמישי, 11 באוגוסט 2011

פרשת ואתחנן–על אהבה ויראה

נכתב עבור ידיד ואחיינו
שאל אביך ויגדך זקנך ויאמר לך


הפרשה

פרשת ואתחנן, היא ככל הנראה הפרשה המרכזית בספר דברים (ואם ספר דברים הוא סיכום של כל התורה ע”י משה, הרי שהיא מהפרשית החשובות בתורה כולה). בפרשה משה פורש למעשה את יסודות הדת הישראלית. מופעים בה עשרת הדברים, קריאת שמע, אזהרה על עבודה זרה וכד’. נושא החוזר בכל ספר דברים הינו האהבה והיראה שצריכות להיות לנו.
- וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ:
- אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ תִּירָא וְאֹתוֹ תַעֲבֹד וּבִשְׁמוֹ תִּשָּׁבֵעַ

 

רמב”ם


ידועים דברי רבנו על אהבת ה’ ויראתו במשנה תורה על בסיס הפסוקים הנ”ל (הל’ יסודה”ת פ”ב):

האל הנכבד והנורא הזה מצוה לאהבו וליראה אותו שנאמר ''ואהבת את ה' אלהיך''. ונאמר ''את ה' אלהיך תירא'':
והיאך היא הדרך לאהבתו ויראתו?. בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים ויראה מהן חכמתו שאין לה ערך ולא קץ מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאוה תאוה גדולה לידע השם הגדול. … כמו שאמר דוד כי ''אראה שמיך מעשה אצבעותיך... מה אנוש כי תזכרנו''. … כמו שאמרו חכמים בענין אהבה שמתוך כך אתה מכיר את מי שאמר והיה העולם:
על מנת לאהוב את ה’ יש להכירו, ואין להכירו אלא באמצעות מעשיו שהם היקום בו אנו חיים. ואמנם בפרק ד’ הוא מסכם:
בזמן שאדם מתבונן בדברים האלו ומכיר כל הברואים ממלאך וגלגל ואדם כיוצא בו ויראה חכמתו של הקב''ה בכל היצורים וכל הברואים.
מוסיף אהבה למקום ותצמא נפשו ויכמה בשרו לאהוב המקום ברוך הוא.
ויירא ויפחד משפלותו ודלותו וקלותו כשיעריך עצמו לאחד מהגופות הקדושים הגדולים.
אמנם זהו תיאור של המציאות כפי שתוארה ע”י המדע בזמנו (ועם זאת זהו גפ מבוא לסודות התורה), אך כבר עמדנו על כך שעלינו להתייחס למדע של ימינו.
האהבה והיראה אם כן, תלויות בידיעה ובהתבוננות מתמשכת ביקום. ידיעת המדעים והתורה (ידועים דבריו שלהמהר”י קאפח שאין כזה דבר לימודי חול ביהדות – כל לימודי המדעים נחוצים להבנת התורה והכרת הבורא), הם למעשה מאמץ מתמשך לאורך כל חיי האדם עלי אדמות. עם זאת ידוע שקיים קושי אובייקטיבי לחיות במתח כזה ובהתבוננות מתמדת בחיי היום יום. הרמב”ם עצמו עומד על כך בפתיחה למורה נבוכים:
אל תחשוב שאותם הסודות הגדולים ידועים עד סופם ותכליתם לאחד מבני אדם, לא! אלא פעמים נוצץ לנו האמת עד שנחשבהו יום, ומיד יעלימוהו החומרים וההרגלים עד שנשוב בלילה אטום, קרוב למה שהיינו בו בתחילה.
והרי אנו דומין למי שהבריק לו הברק פעם אחר פעם והוא בלילה אפל מאוד.
אם האמת נסתרת מאתנו מדי פעם, הרי שגם האהבה והיראה התלויים בה מבליחים כמו אותו ברק לעיתים מזומנות. ואח”כ אנו חוזרים ומתגעגעים לאותו רגש שפיעם בנו אך לפני רגע. את הקושי הזה כבר הכירו חכמינו ז”ל, והם מביעים תמיהה על הפסוק בדברים י:
וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל מָה ה' אֱלֹהֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ כִּי אִם לְיִרְאָה אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ לָלֶכֶת בְּכָל דְּרָכָיו וּלְאַהֲבָה אֹתוֹ וְלַעֲבֹד אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ:
מכלל דיראה מילתא זוטרתי היא אין לגבי משה רבינו מילתא זוטרתי היא משל לאדם שמבקשין הימנו כלי גדול ויש לו דומה עליו ככלי קטן קטן ואין לו דומה עליו ככלי גדול (בבלי - מגילה פרק ג דף כה,א )
כלומר, עבור משה שהיה נביא גדול והיה במצב נבואי מתמיד, בקשת אהבה ויראה נראתה לו כדבר קטן. לא כן לחכמי התלמוד.
מה אם כן, על האדם ה’רגיל’ לעשות – זה שלא מצליח להתבונן בגדולת ה’ כל רגע ורגע?
כיצד הוא יקיים את מצוות אהבת ה’ ויראתו?

חסידות

מי שעמד על הקושי הזה הוא רבי שניאור זלמן מלאדי בספרו התניא. גם הוא יודע שאהבה ויראה תלויות בדעתו של האדם (אמנם כבר ברשומה קודמת ראינו שמושאי ההתבוננות שונים, אך אין לכך חשיבות לעניינינו):
ויתקע מחשבתו בחוזק בגדולת אין סוף ברוך הוא, ואינו מסיח דעתו. כי אף מי שהוא חכם ונבון בגדולת אין סוף ברוך הוא, הנה אם לא יקשר דעתו ויתקע מחשבתו בחוזק ובהתמדה, לא יוליד בנפשו יראה ואהבה אמיתית, כי אם דמיונות שוא. (לקוטי אמרים פ”ג)
האהבה היא רגש שנובע מהרצון להידבק בה’. היראה נובעת מהפחד להתרחק ממנו. האדמו"ר הזקן עמד על כך שרגשות אלו קיימים אצל כל אדם* בצורה גולמית הנקראת בלשונו אהבה מסותרת.
צריך לידע כלל גדול בעבודה לבינונים, שגם אם אין יד שכלו משגת להוליד אהבת ה' בהתגלות ליבו, שיהיה ליבו בוער כרשפי אש וחפץ בחפיצה וחשיקה ותשוקה מורגשת בלב לדבקה בו, רק האהבה מסותרת במוחו ותעלומות ליבו…
יתר על כן, אותו אדם אף יודע באופן שכלי שעליו לאהוב את ה’ ולירא אותו, אך הוא לא תמיד מצליח לעורר רגשות אלו בליבו. הם נשארים כרעיון לא ממומש בשכלו. מה יעשה?
אומר האדמו”ר:  יקיים מצוות!
האהבה המביאה לידי עשיית המצוות בלבד, שהיא רעותא דליבא שבתעלומות לב, גם כי אינה בהתגלות ליבו כרשפי אש. ודבר זה קרוב מאד ונקל לכל אדם אשר יש לו מוח בקדקדו, כי מוחו ברשותו ויכול להתבונן בו ככל אשר יחפוץ. וכשיתבונן בו בגדולת אין סוף ברוך הוא, ממילא יוליד במוחו על כל פנים האהבה לה', לדבקה בו בקיום מצוותיו ותורתו. וזה כל האדם, כי "היום לעשותם"
האדם הרגיל לא יכול לחיות את כל חייו באהבה ויראה מתמידים, (ובטח שלא מגיל צעיר) אך הוא כן יכול לדבוק בקב”ה ע”י עשיית מצוות שהן הן ביטויי האהבה והיראה. אותה ידיעה שיש לאהוב את הקב”ה נובעת מהאהבה המסותרת – הגולמית וממילא היא תבוא לידי ביטוי:
כי האהבה היא שורש כל רמ"ח מצוות עשה, וממנה הן נמשכות, ובלעדה אין להן קיום אמיתי. כי המקיימן באמת, הוא האוהב את שם ה' וחפץ לדבקה בו באמת, ואי אפשר לדבקה בו באמת כי אם בקיום רמ"ח פקודין שהם רמ"ח אברין דמלכא כביכול**…
והיראה היא שורש לשס"ה לא תעשה, כי ירא למרוד במלך מלכי המלכים הקב"ה. או יראה פנימית מזו, שמתבושש מגדולתו למרות עיני כבודו ולעשות הרע בעיניו, כל תועבת ה' אשר שנא,

 

חזרה לרמב”ם***


ראינו אם כן, שעשיית המצוות הוא תמיד לשְמן, במובן שהאדם רוצה בהן ככלי עשית רצונו של ה’. כל אדם המקיים מצוות כבר מעיד על עצמו שהוא דבק בה’. המצוות מהוות תשתית ודרך להתקדמות לקראת אהבה ויראה האמתיים. כמעשה פיזי, הן מסוּרות לכל אחד ללא קשר לדרגתו הרוחנית או הדתית. ועם זאת, עבור היהודי, הן אמצעי הכרחי שהרי ה’ ציווה אותו לקיימן וללא קיומן הוא מפנה עורף לה’. הן גם מהוות נוכחות מתמדת של ה’ בחיי האדם (אברין דמלכא):

ודע כי כל מעשה העבודות הללו, כקריאת התורה והתפלה ועשיית שאר המצוות, אין תכליתן אלא שתוכשר בהתעסקות במצוותיו יתעלה מלעסוק בענייני העולם, כאלו התעסקת בו יתעלה לא בזולתו (מו”נ ג/נ”א)
בד בבד המשך ההשתלמות הוא ידיעת טעמיהן הפרטים, והבנת חוכמת ה’ הטמונה בהם ובתורה:
וכל המטרה היא תועלתנו כמו שביארנו , ממה שנאמר 'לטוב לנו כל הימים לחיותנו כהיום הזה', ואמר 'אשר ישמעון את כל החוקים האלה ואמרו רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה' (דברים ו’/כד’). [מו”נ ג/ל”א]
כל דיבור ודיבור מן התורה יש בהן חכמות ופלאים למי שמבין אותם, ולא הושגה תכלית חכמתם, ארוכה מארץ מידה ורחבה מני ים. ואין לאיש אלא להלך בעקבות דוד משיח לאלוקי יעקב, שהתפלל "גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך" (תהלים קיט). [פירוש הרמב”ם למשניות הקדמה לפרק חלק, העיקר השמיני]
נוכחותו המתמדת של ה’, לימוד טעמי מצוותיו והשגת חוכמת התורה מכשירים לבסוף את האדם להסתכל על כל מציאות ה”חול” כעל אמצעי להכרת ה’. וכפי שהרמב”ם מסכם זה מביא לאהבה ויראה מלאות:
וכבר ביאר יתעלה כי תכלית מעשה המצוות כולן השגת ההתפעלות הזו אשר כבר הוכחנו בפרק זה למי שיודע הדברים האמיתיים אמתות המביאה השגתו, כלומר: יראתו יתעלה ורוממות מצוותו. אמר: אם לא תשמר לעשות את כל דברי התורה הזאת הכתובים בספר הזה ליראה את השם הנכבד והנורא הזה את ה' אלוהיך….
וכבר ידעת את ההדגשה שהדגישה התורה באהבה, בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך, כי שתי התכליות הללו והם האהבה והיראה יושגו בשני הדברים:
האהבה תושג בהשקפות התורה הכוללת השגת מציאותו כפי שהוא יתעלה,
והיראה תושג בכל מעשה המצוות כמו שביארנו . והבן מסקנה זו. (מו”נ ג/נב, מהד’ קאפח)
 
הערות

* אמנם הוא טוען שרק אצל ישראל זה קיים, ואדון על כך בע”ה ברשומות עתידיות.
** התורה והמצוות הן התגלותו של ה’ בחיינו. מצד אחד הן כנגד האיברים של האדם אך בקצה השני הן מהוות התגלות של ה’ בעולמנו כמלך העולם.
*** יתכן, לדעתי, רמז דק בדברי הרמב”ם עצמם לגבי אותה אהבה מסותרת שקיימת עוד לפני ההתבוננות. הוא כתב לעייל בשם התורה:
האל הנכבד והנורא הזה מצוה לאהבו וליראה אותו שנאמר ''ואהבת את ה' אלהיך''. ונאמר ''את ה' אלהיך תירא'':
עצם הציווי עצמו מניח שיש מישהו ששומע אותו ומעוניין לקיים את מצוותיו של ה’ ולאהוב ולירא אותו.
את הרצון הזה יש לממש באמצעות מצוות כפי שנראה להלן.

יום שני, 8 באוגוסט 2011

הרב יהודה עמיטל – על דרך ארץ ומיסטיקה

השנה זכיתי להיות שוב בימי עיון בתנ”ך המתקיימים בישיבת הר עציון שבאלון שבות מזה 20 שנה. לפני כ 3 שנים, חילקו שם את הספר “והארץ נתן לבני אדם” של הרב יהודה עמיטל זצ”ל. הספר עוסק רובו ככולו בשילוב הנדרש בין תורה לדרך ארץ. השנה רכשתי חוברת “קול יהודה” המאגדת את אמרותיו לאורך השנים. לדוגמא, אחת משיחותיו המצוטטת שם נקראת “לא הכל הלכה” שרק שמה מעיד על גישתו הייחודית של הרב.
השבוע שתי אמירות צדו את עיני:
באידיש ישנו ביטוי מיוחד, שבו משתמשים גם דוברי שפות אחרות, שקשה מאוד לתרגמו – ‘מענטשליכקייט’. כפרפראזה על הביטוי “לעולם יהא אדם ירא שמיים בסתר ובגלוי” נהגו במזרח אירופה לומר – “לעולם יהא אדם”, כלומר – קודם צריך להיות ‘בן אדם’ ואחר כך – ירא שמיים. התורה מחזקת ומעמיקה את ה’מענטשליכקייט’, אך תכונה זו נדרשת מן האדם לפני שהוא מגיע לתורה.
האמונה במיסטיקה ובכוחות מאגיים גורמת לאנשים להאמין באפשרות של פתרונות מיידים. כל בעיה חייבת להיפתר מיד ואם היא לא  נפתרת מיד אז מישהו אשם, ואת האשם יש להוקיע…
כל בעיה חייבת להיפתר מיד ואם היא לא נפתרת בדרך הרגילה יש להפעיל כוח, שהרי אין דבר שאי אפשר לפתור באמצעות כוח., וכך חודרת הכוחניות ומשתלטת על חלקים נרחבים של הציבור.
כמה חכמה יש בהבחנות פשטות אלו. לצערי נזכרתי בהן יחד עם האירועים הקשים של השבועות האחרונים. בראשון, נרצח הרב אליעזר אבוחצירא, ע”י אדם שעצותיו לא התאימו לו. בשני, התגלתה (שוב) כת דתית שמתעללת בילדים ובנשים. הכל מטובל בטענות מיסטיות.
נקודה למחשבה:
ברוב המקרים הללו מעורבים חוזרים בתשובה שהתחרדו. מי או מה גורם להם לזנוח את דרך הארץ אותה ידעו מחייהם החילוניים? האם ההתחרדות היא תוצאה של בריחה מהחיים אל אלוהים. מדוע הם זונחים את השכל הישר והמוסר הבסיסי?

מבקרים/visitors