7.1 סיכום
סקירה של הביטוי "שם יהוה" במקרא העלתה את הנקודות הבאות:
- "שם יהוה" הינו המוניטין והתהילה של יהוה בקרב האדם והוא אופן התגלותו. פסוקים כגון: מוֹלִיךְ לִימִין מֹשֶׁה, זְרוֹעַ תִּפְאַרְתּוֹ; בּוֹקֵעַ מַיִם מִפְּנֵיהֶם, לַעֲשׂוֹת לוֹ שֵׁם עוֹלָם מראים שה"שם" הזה הוא תוצאה מיידית של מעשיו, וגילויו בקרב בני האדם.
- יש שלפעמים ה"שם" הוא לא רק התוצאה של המעשה אלא הוא המעשה עצמו: אֱלֹהִים בְּשִׁמְךָ הוֹשִׁיעֵנִי, וּבִגְבוּרָתְךָ תְדִינֵנִי. ואף בכמה מקומות השם הזה עובר האנשה והופך להיות נושא הפסוק: שֵׁם-יְהוָה, בָּא מִמֶּרְחָק, בֹּעֵר אַפּוֹ, וְכֹבֶד מַשָּׂאָה
- בכמה מקומות (כגון מזמור קי"ג) ראינו שישנה קריאה להלל את ה"שם". הסיבה לכך היא שבאמצעות ה"שם" יהוה הנשגב נוכח בקרב בני האדם. ככלל, ה"שם" מתקשר למעשים המתייחסים אל האדם, ובפרט הצלה וישועה. ממעשים אלו נובעים כל אותם שמות: רחום, חנון, קנא, נוקם וכו'. כל השמות הללו נובעים מהשגחתו את בני האדם ועל כן ה"שם" שמסכם אותם הוא "אלהים" (כפי שהגדרנו את המושג בסדרה הראשונה).
- כאשר בוחנים את המושג "זֵכר" במקרא מגלים שהוא מציין "שם" שהתרחש בעבר, בדורות קודמים, אך כוחו "פג" בהווה. דוגמא לזכר כזה הוא "יְהוָה אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אֱלֹהֵי יִצְחָק וֵאלֹהֵי יַעֲקֹב". כלומר, יהוה שהיה אלהי האבות, אינו נחשב בהכרח לאלהי צאצאיהם, ועל כן נדרש מעשה השגחה חדש על מנת להקים את ה"שם".
ה"שם" היחיד שאינו הופך לזכר עם הזמן הוא ה"שם" שנעשה ביציאת מצרים שהוא "יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם". לפחות בשלושה מקומות במקרא (ירמיהו, דניאל ונחמיה) השם שנעשה ביציאת מצרים נחשב לשֵׁם כַּיּוֹם הַזֶּה. השם הזה כונן זיכרון היסטורי שבאמצעותו יהודים יכולים להזדהות עם דור יוצאי מצריים ולהעבירו הלאה. - המקדש, בו נוכח האל ("שכינה" בשפת חז"ל ואילך), מוגדר במקרא כהַבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר-נִקְרָא-שְׁמִי עָלָיו, וכן יִהְיֶה שְׁמִי שָׁם. המקרא יוצא מגדרו כדי לסתור את הדעה שיהוה עצמו נמצא במקדש, על ידי שימוש בביטויים כגון בַּיִת לְשֵׁם יְהוָה. המקדש הינו המוקד של נוכחות יהוה בקרב האדם והכלי שבאמצעותו יהוה מכונן את שמו בעולם, ע"י מענה לתפילות ועשיתת צדק.
באופן דומה, ירמיהו אומר נִקְרָא שִׁמְךָ עָלַי יְהוָה, וכן בתורה נאמר על הנביא כִּי שְׁמִי בְּקִרְבּו. הנביא בא בכח ההתגלות (ה"שם") אליו, ומעביר את המלים של האל (שהן שמו) אל שאר בני האדם. - עם ישראל עומד במוקד ההתגלות של יהוה בעולם. על פי מזמורים ע"ד וק"ב בתהילים, שמו וכבודו של יהוה קשורים למעמדו של ישראל. הנביא ירמיהו אף מתאר את הקשר בין ישראל ליהוה כקשר בין האיש לאזור מתניו:
כִּי כַּאֲשֶׁר יִדְבַּק הָאֵזוֹר אֶל-מָתְנֵי-אִישׁ, כֵּן הִדְבַּקְתִּי אֵלַי אֶת-כָּל-בֵּית יִשְׂרָאֵל וְאֶת-כָּל-בֵּית יְהוּדָה נְאֻם יְהוָה, לִהְיוֹת לִי לְעָם, וּלְשֵׁם וְלִתְהִלָּה וּלְתִפְאָרֶת; וְלֹא, שָׁמֵעוּ.
עם ישראל מהווה "שם התהילה והתפארת" של יהוה, שעל ידו האל מופיע בעולם, ולא עוד אלא "יהוה אלהי ישראל" הוא השם ה"גדול" של יהוה בעיני כל העמים. לכן, כאשר ישראל ניגף בקרב הראשון מול העי יהושע נושא את התחינה הבאה: בִּי אֲדֹנָי מָה אֹמַר אַחֲרֵי אֲשֶׁר הָפַךְ יִשְׂרָאֵל עֹרֶף לִפְנֵי אֹיְבָיו… וּמַה-תַּעֲשֵׂה לְשִׁמְךָ הַגָּדוֹל?! - הקריאה בְ"שם יהוה" מהווה הכרה בכך שליהוה יש שם; כלומר הוא משגיח, נוכח. הוא אלהים. כאשר יהוה קורא ב"שם יהוה" לפני משה הוא מראה לו את הנהגתו בעולם ע"י שלוש-עשרה המידות, שהם "שמות" שלו. הקריאה בשם ע"י האדם הינה למעשה נשיאת תפילה ליהוה שיגלה את שמו, יושיע ויציל. יש והאדם גם מזכיר את "שם יהוה" כחלק מתפילת הודיה בה מזכירים מעשי עבר. קריאה בשם היא גם חזרה ליהוה לאחר שהאדם חטא והאל הסתיר ממנו את פניו.
- לבסוף, בהמשך לנטייה הטבעית (הדתית) של האדם לחפש לו אלהים אחרים במקום יהוה, יש שהאדם ישכח שאלוהיו הוא-הוא יהוה. השם שנשכח הוא "יהוה". במקרים כאלו לא אחת האל (הדובר) הזכיר לשומעיו: אֲנִי יְהוָה הוּא שְׁמִי; וּכְבוֹדִי לְאַחֵר לֹא-אֶתֵּן, וּתְהִלָּתִי לַפְּסִילִים. ההפרדה בין יהוה לשמו, גורמת לכך ששמותיו (מעשיו הנבראים) נעבדים והוא עצמו נשכח. על כן ביטוי מקביל ליהוה הוא האלהים אין עוד מלבדו הוא התקווה שבעתיד וְהָיָה יְהוָה לְמֶלֶךְ, עַל-כָּל-הָאָרֶץ; בַּיּוֹם הַהוּא, יִהְיֶה יְהוָה אֶחָד - וּשְׁמוֹ אֶחָד.
7.2 סקירה: נשמת אדם ושמו
לצורך הבנת עומק משמעות ה"שם" אני מעוניין להביא את מאמריו המצויינים של איתן דור-שב בכתב העת תכלת: "נשמה של אש" ו "ספר איוב כמדריך להארה". בשני המאמרים דור-שב מתאר את הקוסמולוגיה המקראית שתמציתה הוא המבנה המרובע של העולם ומולו האדם. ברובד העליון של המציאות נמצא את ספירת האש השמימית וכנגדה את נשמת האדם. את הנשמה מתאר דור שב בקטע הבא (דגשים והשם המפורש הן תוספות שלי):
ברובד הקיום הגבוה ביותר אנו מוצאים את הנשמה, הקיימת באדם לבדו. הנשמה מוזכרת עשרים וחמש פעמים במקרא ותמיד בהקשר אנושי, ואילו מקבילתה הסמנטית ההפוכה - שממה - מציינת באופן ספציפי העדרם של בני אדם. מדוע ייחודית הנשמה לבני אנוש? כיוון שהיא מהווה את חלקנו בשמים.
בניגוד לדעה המקובלת, אין קרבה בין המונחים "נשמה" לבין "נשימה" במובנה המודרני. השורש נ.ש.מ אינו מופיע כלל במקרא בהקשר של נשימת אוויר [1]. הנשמה קשורה תמיד ביסוד האש, כמו בפסוק: “נר ה‘ נשמת אדם”.אותה אש מופיעה גם בספר ישעיה: כי ערוך מאתמול תָּפְתֶּה… נִשמת יהוה כנחל גפרית בֹּעֲרָה בה. הפרשן אבן עזרא דוחה את האפשרות שהנשמה קשורה בפעולת הנשימה ומביא הסבר חילופי שלפיו מקור המושג “נשמה“ במילה “שמים”, כלומר בתחומה של האש. פרשנותו של אבן עזרא עולה בקנה אחד עם המדרש, המסביר את הימצאות היו”ד הכפולה במילה “ייצר”, כפי שהיא מופיעה בבראשית ב:ז: “וייצר יהוה אלהים את האדם”. לדברי המדרש: “וייצר שתי יצירות - יצירה מן התחתונים [=עפר הארץ], ויצירה מן העליונים [=שמים]”.
בנוסף לדימוייה של הנשמה כלהבת נר וכגפרית בוערת, ולקביעה כי מקורה בשמים, ישנן ראיות נוספות כי המקרא קושר בינה לבין יסוד האש. ראשית,המקרא עושה שימוש נרחב במונח “אור” כדי לציין חכמה ואמת: “באורך נראה אור”; תכונות אלה הן ביטוייה של היכולת השמימית המוטבעת בנשמתנו, המוצגת לעתים כהיבט של הנוכחות האלוהית במציאות: יהוה אלוהיך אש אכלה”. שנית, ניתוח הטקסט מלמד כי הנשמה האנושית קשורה, במובן עמוק, ב”אש” העומדת ביסוד כוח הדיבור. אש זו נגלית לנו קודם כל בדברי האלוהים - מילותיו של האל המדבר אל משה מתוך הסנה הבוער ושמוסר את עשרת הדיברות “מתוך האש“ על ההר אפוף הלהבות בסיני. לפי המסופר בתלמוד, עשרת הדיברות עצמן נכתבו באש: “התורה שנתן לו הקב”ה למשה נתנה לו אש לבנה חרותה באש שחורה היא אש מובללת באש חצובה מאש ונתונה מאש הדא הוא דכתיב: מימינו אש דת למו”.דימוי זה מופיע גם בפסוק נוסף: “כה אמר יהוה אלהי צבאות, יען דברכם את הדבר הזה הנני נֹתן דבָרַי בפיך לאש”. הדיבור הנצחי של האל, שבאמצעותו ברא את העולם, מוטבע בממלכת האש הזוהרת של השמים, כמאמר הפסוקים בתהלים: “השמים מספרים כבוד אל… בכל הארץ יצא קוָם ובקצה תבל מִליהם”,ו“לעולם יהוה דברך נִצָב בשמים”.
…
[הנשמה] היא מקור היצירתיות, האחריות המוסרית ושליטת האדם בעולם. אם המונח “רוח“ מבטא את ה”אני“ פרי נסיבות הקיום שניתן לנו על כורחנו בידי אלוהים, הנשמה היא הזהות שאנו מעניקים לעצמנו באמצעות הבחירה החופשית - השימוש המושכל ביכולת הפנימית שלנו להבין. במהלך חיינו, ככל שאנו לומדים לדעת את האל, הנשמה הזאת זוכה להארה. ובשעת מותנו, בהתאם לטבעה של האש להתרומם כלפי מעלה, עולה גם נשמתנו השמימה להתאחד עם מקורה.
…לחקירת מהות הנשמה יש פן נוסף ורב משמעות, המעוגן ברעיון שלכל אדם יש שם. בעוד שהנשמה מייצגת, כאמור, את הפוטנציאל האנושי האישי שלנו, את יכולתנו לדבר ולחשוב בעולם הזה, השורש המילולי שלה - שֶם - הוא שמבטא את מימוש הפוטנציאל הזה. לפי המקרא, השם, שורש הנשמה האנושית והביטוי המזוקק ביותר של עצמיותנו, הוא שממשיך להתקיים ככוכב בספירת האש של השמים. לכך רומז משורר תהלים: מונה מספר לכוכבים לכלם שמות יקרא. …
השם שהאדם יוצר לעצמו בחייו איננו מוגבל, אם כן, לעולם הזה. פסוקים מקראיים רבים פורשו חזור והתפרש כמשלים פשטניים לגבי המוניטין שצובר אדם בעולם הזה, בעוד שהם ביטאו לכל אורך הדרך את התפיסה המקראית לגבי עתידה של הנשמה בעולם הבא. כך, למשל, נאמר על הצדיקים: “ונתתי להם בביתי ובחומֹתי יד ושם טוב מבנים ומבנות שם עולם אתן לו אשר לא יכרת”. ומנגד נקבע לגבי הרשעים כי: “אבדת רשע שמם מחית לעולם ועד”; שם רשעים ירקב”; ”והאבדת את שמם מתחת השמים”. אפשר שכל סיפור דור הפלגה, החל ביזמתו לבנות מגדל המגיע לשמים כדי “לעשות לנו שם”, וכלה בהתערבות האלוהית שהגבילה את יכולת השפה האנושית, נסוב כולו סביב עניין זה.
הדגמה מרתקת ביותר למשמעותו המטפיזית העמוקה של השם מצויה במקרה שלמשה רבנו, שעליו אמר המקרא כי: “לא קם נביא עוד בישראל כמשה אשר ידעו יהוה פנים אל פנים”. מעמד יוצא דופן זה בא לידי ביטוי בעובדה שהאל ידע את משה בשמו: “ויאמר יהוה אל משה גם את הדבר הזה אשר דברת אעשה כי מצאת חן בעיני ואדעך בשם”. [2].
7.3 דיון: תודעה ומעשים
ה"שם" הינו תוצאה של מעשי האל ובמקרים מסויימים אף מזוהה עם מעשיו. על פניו, כאשר ישנה התגלות של עוצמה אלהית כמו בקריעת ים סוף, נראה שה"שם" הוא אוטונומי ואינו תלוי באדם. אך זהו, לדעתי, רושם מטעה, שכן את ה"שם" מעניק תמיד הצד האחר - הצופה (ה"סובייקט" בעגה פילוסופית) [3]. כלומר, על מנת שיהוה יקרֵא חנון, רחום, אלהים, יש צורך באדם שיזהה אותו ככזה; יראה את מעשיו ויעניק לו את ה"שם".
אם כך הענקת ה"שם" הינה ביטוי לידיעה של האדם שיהוה הוא אלהים, וה"שם" הוא-הוא נוכחות יהוה בקרב בני האדם.
באופן דומה, ה"שם" (שם תואר) שניתן לאדם, הוא תוצאה של מעשיו והוא התגלות של נשמתו (כפי שהגדיר אותה איתן דור-שב לעייל במאמריו).
כיצד השם של האדם ונשמתו הופכים להיות נצחיים?
הרמז ניתן לנו בפרשיה לעייל שמתארת את נשמתו של האל והן את שמו בישעיהו ל':
הִנֵּה שֵׁם-יְהוָה, בָּא מִמֶּרְחָק, בֹּעֵר אַפּוֹ, וְכֹבֶד מַשָּׂאָה; שְׂפָתָיו מָלְאוּ זַעַם, וּלְשׁוֹנוֹ כְּאֵשׁ אֹכָלֶת. ... נִשְׁמַת יְהוָה כְּנַחַל גָּפְרִית, בֹּעֲרָה בָּהּ
"שם יהוה" ו"נשמת יהוה" מתוארים כאן כעשויים אש – שהיא אותו יסוד קמאי אליו שייכת נשמת האדם. נשמת האדם מממשת את עצמה ע"י ידיעת יהוה – ידיעה שמושגת ע"י התבוננות בשמו בעולם. הידיעה איננה רק ידיעה אינטלקטואלית פאסיבית אלא אורח חיים של דבקות אינטימית ביהוה אלהים. הידיעה הזאת שמאחדת את נשמתו של האדם עם שמו של יהוה, מאפשרת לכונן את שמו של האל בעולם. כלומר, שמו של האדם (או שמא – האדם עצמו) נעשה חלק משמו של יהוה. יהוה שהצית את הנשמה באדם למעשה הכניס חלק משמו בתוכו – "שם" המחכה להתממש בעולם.
יתרה מכך, יהוה קשר את שמו בעם ישראל, שכידוע גורלו תלוי במעשיו שלו וקיום התורה (שהיא דבר יהוה ולכן גם שם יהוה). אם כך, מעשי ישראל הם המכוננים את שמו של יהוה בעולם. יהוה הוא טרנסצדנטי, וישראל עושה אותו לנוכח בעולם. השם "יהוה אלהי ישראל" התגלה ביציאת מצרים כאשר העם היה יחסית פאסיבי [4], אך מאז על עם ישראל מוטל התפקיד לשמור על השם הזה ולהפוך אותו לנצחי ונודע בעולם. כאמור לעייל, "שמו הגדול" של יהוה הוא למעשה "יהוה אלהי ישראל", ולא עוד אלא שישראל הוא הוא ה"שם התהילה והתפארת" של יהוה; ישראל הם הנוכחות הקבועה של יהוה בקרב בני האדם.
כאשר העם סוטה מדרכו נשלחים אליו נביאים שמימשו את ההתקשרות ליהוה. אותם נביאים – ששם יהוה נקרא עליהם – הם התגלמות שמו של יהוה בעם. הם פרטים אשר מימשו את יעודו הלאומי של עם ישראל [5], ומייצגים את שרידי שמו שמחכה להתממש בעולם כולו.
______________________
[1] יציאתו של איתן דור שב נגד התפיסה שהנשמה קשורה איכשהו לנשימה, יש בה מסקנות מעניינות גם לגבי פירושי המקובלים לתורה. בהערות שלו הוא כותב:
הקישור בין השורש נ.ש.מ לפעולת ה”נשימה“ הוא התפתחות מאוחרת וכנראה משקף השפעות כריסטולוגיות. משום כך, עליי לצאת נגד פרשנים יהודים המאמצים את הקריאה הנוצרית של פסוק זה ומפרשים “נשמת חיים “מלשון “נשימה”. ייתכן מאוד שאין זה מקרי שרק לאחר שקיבל נשמה, התרחב ייצוגו של האדם מ”אדם“ (על בסיס אדמה) גם ל”איש“ (בהקשר לאש).
יש כאן יותר מרמז לפירושו של הרמב"ן:
"אבל היא רוח השם הגדול, מפיו דעת ותבונה, כי הנופח באפי אחר מנשמתו יתן בו."
מאוחר יותר, המשך גם האדמו"ר הזקן, מייסד חסידות חב"ד המשיך את הקו הזה. בפרק ב' של ספר התניא הוא כותב כך (בשם פרק עלום בזהר):
"ונפש השנית בישראל היא חלק אלוה ממעל ממש, כמו שכתוב: "ויפח באפיו נשמת חיים", ו"אתה נפחת בי", וכמו שכתוב בזוהר: "מאן דנפח מתוכיה נפח", פירוש, מתוכיותו ומפנימיותו, שתוכיות ופנימיות החיות שבאדם מוציא בנפיחתו בכח".
הפרק הזה בתניא גורס שנשמות ישראל הן חלק מהאל, לעומת זאת נראה שהמקרא אומר שנשמות האדם הן חלק משמו של האל. בע"ה אני אתייחס בעתיד לקטע הזה בפרט ולחסידות חב"ד בכלל.
[2] על סמך ההודעה הזאת משה דורש מהאל להראות לו את דרכיו, ועל כן האל מגלה את שמותיו, כפי שראינו לעייל.
[3] הד לכך יש בפיוט "אדון עולם":
אדון עולם אשר מלך
בטרם כל יציר נברא
לעת נעשה בחפצו כל
אזי מלך אזי מלך
שמו נקרא
כלומר, האל אמנם מלך לפני הבריאה, אך רק לאחר הבריאה יכול היה להיקרא "מלך" - השם שניתן לו ע"י הבריאה עצמה.
[4] חז"ל, שהיו מודעים לכך שהאדם צריך לקחת חלק בהתקשרות עם יהוה, הזכירו את המצוות שקיימו ישראל במצריים. רש"י על שמות יב', ו':
"ומפני מה הקדים לקיחתו לשחיטתו ארבעה ימים מה שלא צוה כן בפסח דורות הי' ר' מתיא בן חרש אומר הרי הוא אומר (יחזקאל טז) ואעבור עליך ואראך והנה עתך עת דודים הגיעה שבועה שנשבעתי לאברהם שאגאל את בניו ולא היו בידם מצות להתעסק בהם כדי שיגאלו שנא' (שם) ואת ערום ועריה ונתן להם שתי מצות דם פסח ודם מילה שמלו באותו הלילה שנא' מתבוססת בדמיך (שם) בשני דמים ואומר (זכרי' ט) גם את בדם בריתך שלחתי אסיריך מבור אין מים בו ושהיו שטופים באלילים אמר להם משכו וקחו לכם משכו ידיכם מאלילים וקחו לכם צאן של מצוה. "
[5] בספר הכוזרי, מאמר א':
אָמַר הֶחָבֵר: הַרְפֵּה לִי מְעַט, עַד שֶׁאֲבָאֵר אֶצְלְךָ גְדֻלַּת הָעָם, וְדַי לִי לְעֵד, שֶׁהַשֵּׁם בְּחָרָם לְעָם וּלְאֻמָּה מִבֵּין אֻמּות הָעולָם, וְחוּל הָעִנְיָן הָאֱלהִי עַל הֲמונָם עַד שֶׁהִגִּיעוּ כֻלָּם אֶל מַעֲלַת הַדִּבּוּר…
אֲבָל יִעוּדֵינוּ הִדָּבְקֵנוּ בָּעִנְיָן הָאֱלהִי בַנְּבוּאָה, וּמַה שֶּׁהוּא קָרוב לָהּ, וְהִתְחַבֵּר הָעִנְיָן הָאֱלהִי בָנוּ בַגְּדֻלָּה וּבַכָּבוד וּבַמּופְתִים. וְעַל כֵּן אֵינֶנּוּ אומֵר בַּתּורָה, כִּי אִם תַּעֲשׂוּ הַמִּצְוָה הַזּאת, אֲבִיאֲכֶם אַחֲרֵי הַמָּוֶת אֶל גַּנּות וַהֲנָאות. אֲבָל הוּא אומֵר: וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי לְעָם וַאֲנִי אֶהְיֶה לָכֶם לֵאלהִים מַנְהִיג אֶתְכֶם, וְיִהְיֶה מִכֶּם מִי שֶׁיַּעֲמד לְפָנַי.
ייתכן וזוהי גם הסיבה שחניכתו של ישעיהו (פרק ו') הנביא גם נעשתה ע"י גחל בוער שמייצג את הכנסת דברי האל לפיו (שבירמיהו פרק ה' מתוארים כאש):
וָאֹמַר אוֹי-לִי כִי-נִדְמֵיתִי כִּי אִישׁ טְמֵא-שְׂפָתַיִם אָנֹכִי וּבְתוֹךְ עַם-טְמֵא שְׂפָתַיִם אָנֹכִי יוֹשֵׁב כִּי אֶת-הַמֶּלֶךְ יְהוָה צְבָאוֹת רָאוּ עֵינָי.
וַיָּעָף אֵלַי, אֶחָד מִן-הַשְּׂרָפִים, וּבְיָדוֹ, רִצְפָּה; בְּמֶלְקַחַיִם--לָקַח, מֵעַל הַמִּזְבֵּחַ. וַיַּגַּע עַל-פִּי--וַיֹּאמֶר, הִנֵּה נָגַע זֶה עַל-שְׂפָתֶיךָ; וְסָר עֲוֹנֶךָ, וְחַטָּאתְךָ תְּכֻפָּר.
הסרת עוונו של ישעיהו הינה חזרתו למצב הראוי שבו שם יהוה נוכח בחייו. כלומר העוון, המשותף לו ולעם, הוא שמנע ממנו עד כה להיות נביא ולשמוע את דבר יהוה.
